יש לי סימפטיה לאנשים שמשתגעים בתל אביב – או משהו דומה – אמר המשורר, ולנו יש תחושה שזה היה קשור למזג האוויר. לדוגמא, אנחנו לגמרי יכולים לדמיין איך אנשים שחיים בתל-אביב בלי מזגן יכולים לרדת מהפסים.

ומי נמצא הכי פחות בחדרים ממוזגים? זה ברור: טכנאי מזגנים. הרי ברגע שהמזגן עובד הם הולכים. ממשיכים הלאה מה הפלא שמדי פעם אפשר לקרוא על סיטואציות מסמרות שיער אליהן טכנאי מזגנים נקלעים. במקרה אחד זהו טכנאי מזגנים שייצר קוקאין, באחר טכנאי מזגנים נפל לפיר, ובשלישי טכנאי מזגנים התחשמל ואושפז במצב קשה, לא עלינו. שלא לדבר על מקרים בהם טכנאים מוצאים את עצמם מתחת למזגן שנופל.

מקימי העיר דווקא חשבו על החום והשלכותיו. הצבע הלבן ומסדרונות האוויר הרחבים, התקרות הגבוהות והעצים מטילי הצל, אמורים היו לאזן את החום והלחות מעט ולאושש את נפשם של תושבי העיר. אלא שעם השנים נשכחו עקרונות הבנייה החכמים האלה. לכך נוספו משבר האקלים וההתחממות הגלובלית שהפכו את המצב לבלתי נסבל.

לכן תל אביבים רבים מבלים את רוב זמנם בחדרים ממוזגים, ממש עד זוב דם. החום לא תמיד טוב לבריאות אבל שהיית יתר בסביבה הממוזגת עלולה גם היא להזיק. מזגנים עושים כאבי ראש, מייבשים את העיניים ודרכי הנשימה, גורמים לאלרגיות והצטננויות ומה לא. קשה איתם וקשה בלעדיהם.