טוב… החלטתי להעיר, ואני מקווה שתקחו את זה ברצינות…

להגיב! אני מתחילה להרגיש שאף אחד לא כאן…

ואם אף אחד לא באמת כאן, אז מה הטעם לכתוב לכם???

אז הגעתי להחלטה, אם לא יהיו תגובות, כנראה שאסגור את הבלוג ואמשיך לכתוב את ילדת חווה בוורד… כי באמת, שאני מרגישה שזה קצת חסר טעם אם אין כאן אף אחד…

תהנו:)

*

כמה דקות עברו בשתיקה. איך אף אחד לא מבין?

כתפיית הסרבל נשמטה מכתפי, שיערי התעופף לו ברוח, מסתבר שהזמן לא עצר. אז למה כולם שותקים?האווירה מדכאת.

"אל תדאגי, זה רק נקע בטח… לא צריך להיכנס לזה כל כך עמוק…" ניסה גבריאל להרגיע.

" כן… בואי ניכנס ונשתה משהו…" הציעה לירון , בתקווה שאשכח מעט.

"אין לי חשק לעשות כלום…"  אמרתי בעצב. כל כך הכאיב לי הניסיונות שלהם.

יואב נאנח, התקרב אליי והניח את ידו על כתפי בנחמה.

" לא נורא מאיה… נעבוד עלייך פחות טוב פעם הבאה, שלא תילחצי כל כך…." צחקק יואב שפתיהם התעקלו לחיוך, ולאחר מכן לצחוק מתגלגל.

לקח לי כמה זמן לקלוט את המצב, הם עבדו עליי.

" תוריד את הידיים שלך ממני!" צחקתי בקלילות .

דניאל נכנס בריצה , והביט כמעט כל רגע מאחור, מחפש במבטו משהו מסוים.

" ד- ני- אל!!!" נכנסה רוני אחריו, מנופפת בנעל אל מול דניאל המבוהל, שטיפס על סולמי כמה וכמה שיותר גבוה, ועלה על העץ.

" בסוף באמת תיפול מסולם" צעק לו גבריאל, וסגר את הסולם.

"תשחרר את הסולם!" ציוותה רוני ונעלה את נעלה, שנחלצה לפניי זמן מה ושימשה בתור כלי נשק כנגד דניאל.

גבריאל לקח את הסולם והלך. לא מפחד מרוני, טוב, דניאל הוא כנראה היחיד שמפחד מרוני. לירון זה כבר משהו אחר.

" מה הוא עשה?" שאלתי מצחקקת. נתתי להם להשפיע עליי יותר מדי. ונדבקתי מצחוקם.

‘ויקום המלפפון ויכה את הגנן’ חשבתי לעצמי, ככה אמא הייתה אומרת.

ביני לבין עצמי, אמא הייתה יכולה להיות שייקספיר, אם הייתה ממציאה משפטים משל עצמה, וכמה מחזות טובים.

"לרדת, או לא לרדת. זאת השאלה" אמר יואב בנימת טונו הדרמתית .

רוני חייכה ברשעות, עיניה הצטמצמו לגודלם של זוג חרוזי עץ מגני הילדים.

"רכלן" סיננה ומשכה בזרועי, כך מצאתי את עצמי נגררת אל מחוץ למטע.

" לאן?" שאלתי בחיוך , כמה שאהבתי את רוני, תמיד גרמה לחיוך לעלות על פניי.

היא פתחה את הדלת, מכניסה אותי אחריה וסוגרת את הדלת בטריקה.

המקלט. תמיד היינו נפגשות כאן שהיה מעט עצוב, כל כך היה חסר לי. אך עם זאת, נשכח מראשי.

דמעות בצבצו מעיניה של רוני, לחיה החלו אט אט להעלות סומק, שפתיה רעדו.

"ה… ה… הוא… הוא זרק אותי" יבבה רוני " אני לא מאמינה שהוא זרק אותי… ודניאל צוחק על זה" כל המעצורים נפרצו, כל החומות נפלו תחת המתקפה, רוני פרצה בבכי תמרורים שוטף. ואם אגיד את האמת, כולה נכונה טהורה ושוטפת, אני לא מבינה למה, למה לעזאזל היא בוכה על אחד שהייתה איתו בסביבות שבוע שבועיים? עם יואב היא הייתה יותר, והיא לא בכתה.

ראשה הונח על כתפי, התיישבנו על הפוך המאובק, מחובקות.

"ו… ו… והרגשתי שהיה שם משהו…" יבבה, הרימה את ראשה וניגבה את דמעותיה .

"you don’t won to bee alone… you don’t wont to be alone…"

זימזמתי לה, אחד השירים שהיא אוהבת כרגע. בטח תחליף את הרשימה בקרוב.

חיוך נמרח על פניה, שיערה סתר את פניה, עיניה הביעו אושר זך וטהור, היא כל כך אהבה שהייתי שרה לה.

" אין כמוך מאיה" התנתקה מחיבוקי המרחם, קמה ממקומה ורצה אל הדלת.

" ואת תראי, אני אשיג אחד חדש שיאהב אותי" אמרה בחיוך מנצח ויצאה מהמרתף.

צחקתי צחוק מתגלגל, רוני היא אחת שלא אהבה את הבחורים שיצאה איתם, רוני שלנו התבגרה .

*

" אני אוהב אותך" לחש לה.

שניהם ישבו על אחד מספסלי העץ אשר היו בגן השעשועים הנטוש ליד ביתי. ידעתי שאני לא אמורה להיות שם, ידעתי שזזה רגע שלהם, רגע פרטי.

לא יכולתי לחדור לזה, לצאת ללא הבחנה.

" גם אני" הסמיקה לירון והרימה את מבטה אליו, הוא התקרב אליה, מניח את ידו מתחת לסנטרה ומושך אותה אליו.

שפתיהם הוצמדו בנשיקה רכה.

עכשיו הייתי בטוחה, לירון תהרוג אותי אם לא אמצא דרך להיעלם מכאן, ומהר ככל האפשר.

*

מי הבחור המסתורי? נראה לי שניחשתם לבדJ

קריאה מהנה, ותגובות, זה חשוב, אני רוצה לדעת שאתם באמת קוראים כאן.

שיר:)

מצטערת על העדכון של הפעם ב-… אני אשתדל לשנות את המצב! תהנו:)

*

"למה עשית את זה?" שאלה לירון בתימהון לאחר שסיפרתי על מקרי אמש.

" אני לא יודעת למה… להרבה זה קורה… אולי מייאוש?" ניסיתי לשכנע אותה, והאמת? שיותר ניסיתי לשכנע את עצמי בדבריי… ובכנות? ללא הצלחה מרובה.

התהפכתי באי נוחות, בוהה בדלת חדרי ומניעה את רגלי בקצב מעלה, מטה,מעלה, מטה.

" יש סיכוי שמייאוש, אבל אנ י לא מאמינה… את לא כזאת… ואל תנסי לשכנע את עצמך במה שאמרת, כי זה לא יצליח לך" אמרה לירון מצחקקת, הייתי בטוחה שבאותו רגע עומד או יושב לצידה מישהו, שבנושא כזה רציני היא מתלוצצת.                                                                                                  

חייכתי לעצמי , אני באמת מנסה לשכנע את עצמי, ולירון די עוזרת לשנות את מצב הרוח, אין כמו לירון.

"מי לידך?" שאלתי מצחקקת והתהפכתי בשנית, בוהה בתקרה בחיוך.

"חברה שלי באה לבקר, ומוסרת לך ד"ש" אמרה לירון ויכולתי לראות  חיוך נמתח על שפתיה במהירות, גם אם לא ישבתי לצידה.

צחקוק קל נשמע ברקע, ואז קולה של הטלוויזיה נפתחת וכמה מילים לא ברורות באנגלית. האומנם?

"בסדר שרון, בסדר…" אמרה לירון בעצבנות "אני צריכה לנתק, מעצבנים אותי פה" אמרה לירון מצחקקת.      

"ביי שמנה" ציחקקתי והפסקתי את פעילות רגליי, יכולתי לשמוע את לירון מתעצבנת… היא שונאת שקוראים לה שמנה. ניתקתי את הטלפון במהירות, פחדתי מהתגובה שלה, אני מודה.

*

אור שמש זהוב סינוור את פניי ועיניי העצומות נפתחו עד כדי סדק, מחפשות שעון או כל דבר אחר אשר יעיד שעכשיו צהריים, אך טעיתי.

חזרתי לעצום את עיניי, מתכרבלת בשמיכת הפוך העבה והחמימה, אשר הסתירה כמה וכמה חלקים מאור השמש המסנוור, שלהפתעתי הרבה, היה מועט.

דלת חדרי נפתחה בעוצמה, רעש חזק שהרעיד את קירות הבית נשמע, כנראה הדלת פגשה בקיר.

" הבוקר בא, הבוקר בא… אז תגיד תודה" זימר אבי ומשך את שמיכת הפוך מעליי, משאיר אותי מסנוורת וקופאת מקור, ככה זה , כשישנים יש הרגשת חום וכשמתעוררים רוב הזמן, אין.

" אבא… תן לישון" התלוננתי והתיישבתי, מושכת את שמיכת הפוך בחזרה אליי.

"לא" התעקש אבי ומשך את שמיכת הפוך  ממני וכך התחלנו להיאבק על שמיכת פוך מסכנה וחפה מפשע.

צחקקתי ומשכתי את השמיכה בכל כוחי, זזתי מעט אחורה ובשנייה לאחר מכן, מצאתי את עצמי שוכבת על הרצפה.

"קומי, ארוחת בוקר ולמטעים" אמר אבי בחיוך, עזב את שמיכת הפוך ויצא מחדרי, משאיר את הדלת פתוחה ואותי על הרצפה, אבא תמיד יודע מתי לשחרר.

קמתי ממקומי (במקרה הזה, על רצפת החדר כששמיכת פוך עבה מכסה חצי מגופי) , לקחתי לבנים להחלפה, סרבל ג’ינס וגופיה לבנה, וירדתי למטה להתקלח.

*

" מה אוכלים?" שאלתי לאחר שיצאתי מהמקלחת בחיוך, רעננה ומאושרת, מסתבר שאתמול לאחר שיחת הטלפון והרהורים רבים, עצמתי את עיניי בעייפות ונרדמתי.

" יש גבינות, צנים עם חמאה וריבה,ירקות, חביתות, ולחם" השיבה אימי בחיוך והמשיכה לשטוף את הכלים.

"מכל הבא ליד" ציטטתי את אימי , חייכתי חיוך רחב התיישבתי על כיסא לצד השולחן והתחלתי במלכת הזלילה.

כאשר שבעתי, קמתי ממקומי, הרמתי את הכלים , הנחתי על השיש ונעלתי סנדלים. לעזור לאבא הייתה אחת מההנאות הגדולות והמרובות שהייתי אוהבת לעשות בימי שבת, תמיד היינו יושבים בסיומה לצד גיגית מים גדולה, נוגסים ספרי העסיסי אשר קטפנו אותו בוקר, ונהנים מהבריזה הקרירה שעטפה את גופנו בעדינות.

" הילדה שלי מוכנה?" שאל אבי בחיוך ונכנס הביתה ובידו מעדר חלוד.

" מוכנה" אישרתי את דבריו ויצאתי מהבית, מביטה בים האינסופי של המטעים בהתפעלות רבה.

" אני רואה שהצלחתם לטפל בהם בלעדי" החמאתי לאבי והמשכתי לבהות בפירות העסיסיים שרק ציפו שאקטוף אותם, ואשטוף בגיגית המים הגדולה.

זה היה מנהג שלי ושל אבי, לשטוף את הפירות בגיגית גדולה לאחר הקטיף.

לא ידעתי כמה אנשים משתמשים בשיטה הזאת, ולא ידעתי אם זאת שיטה שכולם עושים, אבל הדבר היחיד שעניין אותי היה זמן האיכות המהנה עם אבי, שתמיד שימש לי  כדוגמה למופת.

"אכן, הרבה ילדים נרתמו לעזור בטיפולם, לאחר שנסגרה הבריכה המקומית עקב ריבוי חרקים " הסביר אבי בגאווה ושילב את ידיו על חזהו כאדם אשר גאה במעשיו.

"וואלה? מי נרתמו לעזור?" שאלתי בהפתעה והתקדמתי מעט, היישר אל תוך מטע התפוחים המשותף, כולנו ביחד קנינו את המטעים והמטעים הרבים שייכים לכולנו, לכל התושבים המועטים.

" הבנים של שמעון, הבנות של רחל, התאומים של ירון… רבים" הסביר אבי והלך למלאות את גיגית המים הגדולה בברז החלוד והישן, ששכן לצד מטע התפוזים זמן רב, כמה שנים טובות.

קטפתי תפוח אדמדם ועסיסי מהעץ, הברקתי אותו בעזרת אצבעותי ונגסתי בו,ביס אחד קטן ופעוט לא יזיק.

טעמו המתקתק הזכיר לי את אותו היום בו הגעתי לפנימייה החקלאית בתור נערה שרוצה להגשים את חלומה ולהיות חקלאית.

לירון הגיעה מהעיר, לאחר שעברה פנימיות רבות, ובתי ספר רבים, הפנימייה הזאת הייתה תקוותה האחרונה.

" מאיה , תתחילי בקטיף, אני תיכף אצטרף" צעק אבי מכיוון הברז החלוד ונופף בידו לשלום, וכסימן שזה אכן הוא.

" איפה הסולם והסלסילה?" שאלתי בצעקה ונגסתי בשנית בתפוח העסיסי.

" הם בסוף המטע" השיב אבי בצעקה ונעלם מזווית עיני.

הנהנתי לעצמי והתקדמתי אל סוף המטע, להביא את הסולם והסלסילה לקטיף, אבי אף פעם לא אהב להשתמש בארגזים ולכן השתמש בסלסילות פלסטיק אדומות וגדולות בעלות חורים מרובעים, ותחתית חלקה ואחידה כמיין מסננת.

*

חייכתי בהקלה וניגבתי את הזיעה ממצחי, שיערי הפרוע אשר נאסף בזנב סוס גבוה התנופף בבריזה הקלילה, ירדתי מהסולם כאשר ידי אוחזת בסלסילה ואני אוחזת בסלסילה מתחת לכתפי.

" גמרתי" אמרתי בגאווה וירדתי מהסולם בעזרת ידי הפנויה.

" יופי, כי יש לך אורחים" חייך אבי ומאחוריו צצו להם יואב, גבריאל, שון, רון, לירון, מיכל ושי.

חייכתי בהלם, הושטתי את הסלסילה לאבי ורצתי אליהם .

חיבקתי כל אחד ואחד מהם, למרות ששלושה שלא אגיד את שמם(גבריאל שון ורון) משכו בכתפיות סרבל הג’ינס, וצחקקו.

" איפה דניאל?" שאלתי לאחר שעברתי כל אחד ואחד מהם.

" ורוני? איפה דניאל ורוני?" המשכתי לשאול בדאגה גלויה.

"דניאל ורוני… הם…" אמרה לירון בהיסוס, מתלבטת אם לספר או לא לספר.

" הם מה?" שאלתי בהיסטריה.

"הם בבית חולים… דניאל נפל מסולם" המשיך אותה גבריאל ואני פערתי את פי בהלם.

" איך הוא נפל?" שאלתי ודמעות בצבצו מזווית עיני, אני שונאת שדברים רעים קורים.

" הוא עלה על סולם בביתו, מכיוון שרצה לעלות לעליית הגג, כאשר רוני הייתה למעלה , וכבר עלתה… היה שם משהו שהיא הייתה צריכה… והוא ניסה לעלות, ונפל, ועליו הסולם" הסביר יואב.

הבשורות הרעות הרסו לי כל חשק להישאר שם, לבלות איתם, הרסו לי כל חשק לעשות משהו בזמן הקרוב.

אך לא זזתי ממקומי, ללא נוע עמדתי פעורת פה.

*-*-*-*-*-*-*

נו? מה אתם אומרים? מותח?

מקווה שנהנתם ומצפה לתגובות…:)

שירP:

 

מצטערת שלא עידכנתי זמן מה… המחשב נשלח לתיקון, ולכן אני מעדכנת עכשיו, מהלפטופ החדש:) 

אז החלטתי לתת פרק קצת מעניין יותר, שמגיע בהחלט, תהנו!

*-*-*-*

לאחר כמה דקות בהן אימי לחשה לי מילות פרגון, כאשר חשבה שהנער יפה התואר והנפש הוא החבר שלי.

אבל היא הפסיקה בסופו של דבר, כשגילתה שהוא אינו  החבר, אז היא פשוט ויתרה ונאנחה בקולניות.

גלעד רק עמד לצד השיש, מחייך חיוך מתוק ומסניף את ריח המאכלים המוכרים של אימי, המאכלים אליהם התגעגעתי כל כך… כבר יכולתי לדמיין את טעמם, לחוש את חמימותם ולהתלונן על אבי, שתמיד היה נוחר מההנאה.

"מה אוכלים?" שאל אבי כשנכנס דרך דרכו הרגילה, המרפסת, מכוסה בכמויות אדירות של בוץ ולכלוך ואולי גם זיעה.

"קודם, למקלחת אז נדבר!" ציוותה אימי והצביעה לכיוון דלת המקלחת, שסוידה מחדש בזמן שלא הייתי.

התיישבתי לצד שולחן העץ, גלעד התיישב לצידי, ואימי חייכה .

" רוצים לאכול?" שאלה הסירה את סינרה , קיפלה אותו סיסודיות והניחה על אחד הכיסאות מולי.

" בדיוק מה שחשבתי עליו" פרס גלעד את ידיו והתמתח בהנאה.

" שמן" ציחקקתי ותפחתי על בטנו בעדינות, והבטן אכן נעה מעט, חיה את חייה, חיים משל עצמה.

" מי שמדברת…" ציחקק גלעד ואימי הניחה זוג צלחות מלאות באורז ושניצלים, ארוחת צהריים קלאסית.

" סליחה? אתה השמן בינינו!" התעקשתי וסימנתי לאימי להביא מזלגות וסכינים, והיא הניחה אותן על השולחן ברעש קרקוש רועם.

"אם אני שמן, את פרה" אמר ולקח את המזלג בידו האחת, ואת הסכין בשנייה, חותך בנימוס ותוחב לפיו.

" לפחות אני לא שמנה כמוך…" ציחקקתי ובכך חתמתי את השיחה, גלעד הסתער על צלחתו ואני יכולה לשער, הוא גמר תוך כ-10 דקות, בניגוד אליי, שלקח לי לפחות חצי שעה לגמור את השניצל שלי, והכל בגלל שהתעקשתי על הקטשופ, שהיה חסר באותו הרגע.

*

ידיו החליקו אל פנים כיסיו החמימים, אור השמש השוקעת העיר את פניו באור אחר, אור זהוב וחמים, אור שומר, אור אוהב.

סביבנו עצים כה רבים, עצי תפוחים, דובדבנים, תפוזים , קלמנטינות ותפוחים . מולנו הייתה צומת שבילי בוץ בהירים, אבנים קטנטנות מטילות את צילן על האדמה, וידעתי שהגיע הרגע להיפרד .

"אז… לגברת יש חבר?" שאל גלעד ולא התיק את מבטו מרגליו הגמלוניות, או יותר נכון, מנעלי הספורט הבהירות.

" הגברת רווקה עם כלבה אחת, וחברות פסיכיות" ציחקקתי והבטתי על פניו, אור פניו הזהוב ועיניו שהתמינו סוד אושר בלתי מוסבר.

" יש לך כלבה?" שאל גלעד והביט בעיני. הגענו לאמצעה של הצומת החולית, לא היו עוד דרכים.

" אכן… למרות שזה אמור להיות עם חתול…" נעמדתי מולו, פני קרובות לשלו. ליבי  הלם בהתרגשות, זה מוקדם מדי, אבל לפעמים מותר.

הייתי נמוכה ממנו בראש, אולי חצי ראש, אבל זה לא כל כך שינה לי.

גלעד הפנה את מבטו אליי, מסתכל עמוק בעיני, ומתכופף, להפתעתי.

הוא רכן אל פניי ונשק ללחיי "ביי מאיה" אמר והלך, הבנתי שלא משנה מה ניסיתי לעשות, טעיתי.

*

" גלעד רגיש" הסברתי לרוני בטלפון "עשיתי טעות, טעות חמורה" המשכתי בשלי בעודה תולה את הכביסה, כן כן, תאמינו או לו, רוני תולה כביסה.

"תלכי על זה, את לא תפסידי כלום, הוא נשמע ממש נחמד, וחתיך" אמרה רוני וכבר יכולתי לשמוע את אביה חונה בחניית הבית, ואת רוני רצה אליו באושר, לא שמה לב ותוקעת את הטלפון בכל שיח או עץ הנמצאים בקרבת מקום של ידה המושטת.

דלת המכונית נפתחה ואביה של רוני, בנקאי לא כל כך מצליח, יצא ממכוניתו ולפי הרעש, רוני חיבקה אותו כל כך חזק, שהטלפון התנתק.

רוני היא אחת חברותית, אבל לא כדאי להתחבק איתה.

נשכבתי על גבי, על מיטתי, בוהה בתקרה בשעמום.

לא היה לי מה לעשות, לא היה לי איך לחשוב נקי.

לקחתי את הטלפון וחייגתי למספר חדש, לאותו מספר שהיה אמור להיות היחיד שיעזור לי.

"הלו?" ענתה לירון לאחר דקות ארוכות של המתנה וברקע נשמעו קולות העיר הסוענת.

"לירון? זאת מאיה, אנחנו צריכות לדבר" אמרתי ברצינות ושמעתי את לירון מכבה את אחת מהטלנובלות האמריקאיות בהם צפתה.

*-*-*

מקווה שנהנתם, מצפה לתגובות, אני חושבת שהפרק היה קצת יבש…

שיר:)

עיני התמקדו בילדה אחת, שפילסה דרכה אל הלוח , ללא הצלחה מרובה.

" היי" נשמע קול לא מוכר.

קפצתי בבהלה במושבי והסתובבתי לכיוון הקול.

לצידי התיישב נער בעל עיניים שחורות ושיער ג’ינג’י חלק וקצר, לא יותר מדי ולא פחות מדי.

עיני הנער היו חייכניות וחמות וחיוכו הראה אושר ומתיקות, לפי מראה פניו, ידעתי שהוא ידידותי, אפילו ידידותי מאוד, אך איך הוא גר ביישוב שלי ואיני הכרתי אותו.

" גלעד" חייך בחמימות והושיט את ידו לכיווני, מתיישב במושבו ומניח את תיקו על ברכיו.

" מאיה" הושטתי את ידי וחיוך קטן התמרח על פני, לחצתי את ידו ובהיתי בעיניו, מנסה לפענח מה פירושן, או מה צופנן.

"סליחה שאני שואלת, אבל, אני לא מבינה, אתה גר ביישוב שלי ואני לא מכירה אותך?" שאלתי לאחר כמה דקות בהן הוא חיטט בתיקו.

" כן… אני חדש, אנחנו עברנו לבית הפינתי, ליד בית הספר היסודי.

" אוי, נכון! באמת הם עברו לא מזמן"  צחקקתי , ולאחר כמה שניות גלעד הצטרף גם כן, צחקנו יחדיו, מעירים את הישנים( או אלה שלפחות מנסים לישון) ומפזרים ציחקוקים מדבקים לכל עבר, תוך זמן קצר , כל האוטובוס צחק.

*

השיחה ביני לבין גלעד זרמה בשצף, הוא סיפר לי בדיחות, אני לו, קצת דברים מהחיים, וכך המשכנו לדבר חצי מהנסיעה.

להפתעתי הרבה, גיליתי שגלעד הוא עולה חדש, שעלה מאמריקה ועבר לגור בארץ לא מזמן. הוא בן 17 , והגיע לבית הספר בכדי ללמוד ולסיים את הבגרויות, ובכך להיכנס לצבא, ולהתחשל קצת , לפי טענתו, הוא ילד מפונק וחלש , שבצבא לא יחזיק יום, ולכן הגיע לפנימייה החקלאית, במטרה לגמור בגרויות ולהתחזק קצת.

" מאיה?" העיר אותי גלעד מהרהורי הרבים.

" אה?" שאלתי פיהקתי והנחתי את ראשי על כתפו, מנסה לישון כמה שיותר.

" מאיה, הגענו" צחקק גלעד.

כנראה שלא חצי מהנסיעה עברה, אם כי כולה.

הרמתי את ראשי והבטתי סביבי.

טור ילדים חסם והסתיר את המושבים הנוספים באוטובוס, המושבים אשר בצד השני.

" הגענו הבייתה" חייך גלעד באושא, העמיס את תיקו על כתף אחת והרים את הידית שחסמה את דרכו החוצה.

הרמתי את תיקי גם אני, ונדחפתי אחריו לטור הילדים הצפוף.

*

יצאנו מהאוטובוס, נושמים את האוויר הצח , ומנגבים את הזיעה שנאגרה על מצחינו בעת העמידה הצפופה בטור המחניק.

" רוצה לבוא אליי, לאכול צהריים?" הצעתי בחיוך והבטתי בגלעד, מצפה לתגובתו.

" בטח, אין בעיה" חייך והעביר את אצבעותיו בשיערו החלק.

תפסתי בידו , והתחלתי לרוץ, מובילה אותו על המדרכה, בין השדות הירוקים( קיצורי הדרך המיוחדים שלי) ועד למטע התפוחים שלי, שם נעצרנו , מתנשמים ומתנשפים, ושתינו מבקבוקו של גלעד.

" תחרות?" שאל גלעד ושפך את מה שנשאר מתכולתו של הבקבוק על ראשו.

" לא חבל, תבחר יריב ראוי לך, זה בטוח שאנצח" ציחקקתי ובהיתי בטיפות אשר נטפו משיערותיו של גלעד על חולצתו.

" אם את רוצה שאבחר יריב מתאים, אני צריך ללכת לאולימפיאדה" גיחך גלעד והחזיר את הבקבוק לתיקו.

" אל תחמיא לעצמך יותר מדי" ציחקקתי והתחלתי לרוץ בין עצי המטע, לכיוון ביתי, מחייכת באושר וגלעד אחריי, מנסה לתפוס את הקצב.

" זה לא פייר, את התחלת לפני!" התלונן גלעד כאשר נעמדנו ליד הדלת, דלת ביתי, המקום אליו התגעגעתי יותר מכל.

" שקט… לא אמרת מתי מתחילים" אמרתי לו בחיוך ופתחתי את דלת הבית לרווחה.

" מאיוש!!!"  אמרה אימי באושר ויצאה מהמטבח, רצה לכיווני, נוטפת שומנים, סינרה מוכתם באבקות תבלינים כתומים, אדומים, צהובים, גוונים שונים ומגוונים.

" אמא!" חיבקתי אותה באושר , מתעלמת מהעובדה שהתמלאתי גם אני בכל האבקות והשומנים מהמאכלים.

" והאורח המיוחד?" שאלה אימי כשהתנתקנו.

" גלעד, נעים להכיר" לחץ גלעד את ידה של אימי בחמימות ובחיוך ידידותי.

*

אני לא יודעת מה איתכם, אבל אני חושבת שזה לא הפרק הכי טוב שכתבתי לסיפור, ואני מקווה שתהנו, ומצפה לתגובות, שיר(:

אז… החלטתי לפצות, והנה הפרק העשירי בכבודו ובעצמו!!

חודש עבר מאז שהגעתי הנה, לפנימייה החקלאית.

כל בוקר התחיל בארוחת בוקר מאוזנת, עם חברות , ידידים, ומה שביניהם.

שום דבר לא השתנה, נהנינו יחד כמו תמיד, התחלנו ללמוד את החומר המטריד, המשכנו לעבוד במטעים,  אני גבריאל ויואב. לעומת זאת, רוני ויואב כל הזמן נפרדו וחזרו, ולבסוף יואב ומיכל החלו לצאת, ורוני הביאה בחור בן 17 חדש לחבורה, בחור בעל שיער שטני, עיניים אפורות – שחורות, ושיזוף, כל הדברים שרוני חלמה עליהם ומצאה אי פעם בבחור.

*

" חופש, חופש, חופש!" דילגו לירון ומיכל בצהלה.

" חוזרים הביתה לשישי שבת!!!" נכנס לחדר יואב והצמיד נשיקה מצלצלת לשפתיה של מיכל, דבר שעורר בי קינאה וצביטה קטנה בלב.

לירון הביטה עלי במבט מרחם, היחידה שיודעת על סודי.

יואב, שהיה גדול מאיתנו בשנה, שמח והיה מאושר עד הגג לקבל חופש, הוא נמצא כאן יותר מאיתנו, הוא פה מאמצע החופש, ואז הוא עוד ארגן לבואנו, הצעירים והחדשים.

כל התיקים בעלי הדברים החשובים הונחו על המיטות שסדיניהם מגוהצים בקפידה, שמיכותיהם מוצמדות לכריות ולמזרנים הרכים, הארונות נעולים במפתחות, שלא יאבדו חפצים, הטלפונים בתיק, וכך גם הכסף לבילויים , והכי חשוב , המספרים של החברים וכתובותיהם.

" אני הולכת להתקלח לפני שנצא" התמתחה שי , הכניסה את המפתח למנעול של אחת מארבעת הדלתות בארון, הוציאה מגבת, ג’ינס בהיר , חולצת טריקו לבנה ומקושקשת , סווטשרט שחור, לבנים, תכשירי רחצה, ויצאה בריצה מין החדר.

" היא הביאה תכשירי רחצה חדשים ולא אמרה לנו?" התפלאה לירון, ומיד כערף עין, רצנו כל השלושה שנותרו למקלחות המלאות, לטורים של החצי שעה, והכי חשוב, למים החמים.

*

יצאתי רעננה מהמקלחת, מוכנה לפתוח את השישי שבת בהנאה צרופה, סוף סוף הרגע לו ייחלתי, להיפגש עם המשפחה.

נכנסנו לחדר , הכל מוכן ומזומן , מסודר ומאורגן.

כל אחת העמיסה את תיקה על גבה בחיוך, וככה יצאנו ארבעתנו, מחוייכות וצוחקות, לכיוון חדר האוכל.

*

" כאן!" נופף דניאל בידו אלינו, וחייך חיוך רחב.

הסתכלתי על לירון, וכבר ראיתי איך פיה מתעגל לחיוך רחב ועיניה בוהקות באהבה.

" דניאלי!" היא זרקה את התיק על הרצפה ורצה לכיוון דניאל.

" התיק שלך!" צעקתי לכיוונה מצחקקת ופורעת את שיערו של עומר, החבר של רוני.

" תרים את התיק, ותגרור אותו לשולחן!" ציוויתי עליו , ורוני רצה אחריו.

" נשארנו רק אנחנו בנות" אמרתי והבטתי מאחורי, יואב הגיע, ולקח את מיכל.

" נשארנו רק אני ו-" התחלתי לומר ואז שמתי לב ששי מעמיסה אוכל על הצלחות, להביא לשולחן, וכולן, השאירו את התיקים על הריצפה לצידי.

" מישהו מוכן לעזור לי כאן? אתן יודעות, שלושה תיקים זה יותר מדי" התלוננתי וראיתי את כל החבורה צוחקת ואת דניאל שולח אלי את גבריאל הנרגש.

" תודה רבה לך שאת אופטימית" גיחך גבריאל והעמיס את שני התיקים ששהו על הרצפה על זוג כתפיו.

התקדמנו אני וגבריאל לעבר השולחן, שעליו היו מונחות מספר צלחות נקיות וכמה צלחות עם מאכלים מכל הסוגים והצבעים.

" מממ… אני גווע" אמר גבריאל וזרק את התיקים לצד השולחן, ולצד התיקים האחרים.

" שמן" גיחכתי והתיישבתי לאכול, מניחה בצלחתי חביתה, וגבינה, ולחם, וסלט, ארוחה מזינה.

" דבה" ענה גבריאל ודחף לפיו פרוסת לחם עם כמות לא קטנה של שוקולד.

" פרה" עניתי לו ודחפתי לפיו קוביית שוקולד שהייתה מונחת לכל תלמיד על הצלחת.

" שוקולד" ענה גבריאל והתענג על כל רגע.

" יאמי" עניתי בגיחוך ולקחתי ביס מפרוסת הלחם המלאה בקוטג’ שלי.

" טעים?" שאל דניאל והעמיס על צלחתו מכל הבא ליד.

" כן, מעולה, אני חושב שמצאתי חרצן בשוקולד" גיחך גבריאל והוציא מפיו חרצן.

" אני חושבת שאכלת זית עם השוקולד" ענתה לירון וכל הקבוצה ציחקקה בקול רועם.

יהיה קשה בלעדיהם שישי שבת.

" תגיד, גבריאל, נכנסת להריון שאתה אוכל זית עם שוקולד?" שאל יואב, וחתך את החביתה שלו בהנאה.

" כן, אני בחודש השמיני" ענה גבריאל ותחב לפיו פרוסה נוספת מלאה בכמות נדיבה של שוקולד.

" מזל טוב" קרצתי לו והעברנו נושא.

" מתרגשים לקראת החופש? " שאלה מיכל, שישבה על ברכי יואב בהתפנקות חתולית.

" בטח" כולם ענו פה אחד והוציאו מהתיקים רשימות, עד שגבריאל הוציא מתיקו דובי ורוד שטען שהוא ‘לחברה שלו’.

" טוב, אני הולך לכנרת בטבריה לשישי שבת" חייך גבריאל ושני אחיו הנהנו בהסכמה.

" אוקי, אז פחות שלוש בשישי שבת" חייך יואב ופנה אליי בחיוך שחשף דאגה , רגישות וזוג שורות של שיניים לבנות.

" אני פנויה, כל מי שרוצה לבוא לבקר" חייכתי חיוך רחב באושר, חושפת זוג גומות מתוקות.

" אנחנו מתכננים ללכת לפיקניק בשבת, מה אתם אומרים?" שאלו דניאל ולירון יחדיו, שהספיקו להתקרב ולהפוך לידידים טובים.

" אין בעיה" ענה עומר ונישק את רוני בלחיה, שהסמיקה מיד לאחר מכן.

" תלמידים יקרים" נשמע קול מהכריזה , קולה של המנהלת.

כל התלמידים הנרגשים בחדר השתתקו והאזינו למנהלת בקוצר רוח נראית לעין.

" הנה, פעם ראשונה שאתם יוצאים מכותלי בית הספר, והינני מבקשת שתתנהגו בהתאם, בלי אלכוהול סמים ודברים אחרים.

האוטובוסים מחכים בחוץ, בכניסה תלוי שלט בו כתוב מספרי אוטובוסים ולאן הם מסיעים.

חופשה נעימה והמשך יום רגוע" צפצוף קל הכריז שהמנהלת גמרה את דבריה, ומיד לאחר מכן, כל התלמידים נרגשים , הרימו את התיקים ורצו לכיוון השער, וכמובן שאנחנו לא פיספסנו את ההזדמנות ורצנו אל השער הפתוח לרחבה.

כאשר יצאנו מהשער, התחלנו לעיין בשלט הגדול , מחפשים את מספר האוטובוס אליו אנו שייכים, כל אחד לאוטובוס אחר.

" בואו נראה" מלמלתי לעצמי עד שעיני נתקעו על הישוב בו גרתי ‘ אוטובוס מספר 6′ חשבתי לעצמי ורצתי לחפש את האוטובוס הגואל.

כאשר נכנסתי, התיישבתי באחד המושבים בנוחות, והבטתי על ם התלמידים הגועשים לאוטובוסים.

מקווה שאהבתם, לפי דעתי זה פרק יותר טוב מהקודם, הקודם קצת יבש,

שיר:)

אני ממש ממש ממש , מצטערת!!

לא עידכנתי מלא זמן, וזה ממש לא בסדר…

לכן היום אני העלה שני פרקים!

מקווה שתיסלחו לי…

התקדמתי במהירות לכיוון ההנהלה, כאשר חבורתו של דניאל רודפים אחרי ודניאל בראשם.

" נו, בחייך, תלשיני עליי?" דניאל התחנן והשיג אותי בריצתו, נעמד מול פני והולך לאחור.

" כן!! אני אלשין עליך, כי אין לך שכל, כי אתה דפוק, וכי חברה שלי עכשיו בוכה בחדר כי אתה וכל החברים שלך ראיתם אותה במגבת! בגלל זה אני אלשין עליך!" עניתי בכעס, הריבים שלהם היו בסדר בהתחלה, אבל הם הגזימו הפעם.

" נו מאיה…. " התחנן דניאל ונעמד, חוסם את דרכי.

" יודע מה, בסדר, אבל יש לי תנאי" חייכתי חיוך קונדסי ושילבתי את ידי בהנאה.

" אחד, אתה תכנס לחדר המנהלת ותצרח ברמקול שאתה מצטער. שתיים, אתה תעשה את התורנות של לירון בחדר האוכל שאני די בטוחה שאתה זה שהתחיל את המלחמה. ושלוש, אתה תקרקר סביב לירון, ותעשה כל מה שהיא תגיד, כולל שיעורי בית" אמרתי וחייכתי מהמעמד אליו דניאל הגיע, או הלשנה וגירוש, או השפלה פומבית, בשני המקרים הוא לא יוצא טוב…

" בסדר, אבל אני רוצה לראות אותך חוזרת לחדר…" נאנח דניאל .

" טוב, ואני מפקחת שאתה עושה את מה שהבטחת, לא תעשה, אני אלשין." עניתי בשביעות רצון וחזרתי לחדרי, מתענגת על כל צעד בו החבורה הקטנה מסתכלת עלי בחוסר אונים, ובהשפלה.

פתחתי את דלת החדר וסגרתי אותה בעדינות אחרי, אני לא יכולה לתת להם להשפיל את לירון,גם אם זה כלול בשינוי אופי קטנטן.

לירון ישבה על מיטתה, ראשה קבור בתוך ידיה בחוסר אונים, ודמעות ביצבצו מבין אצבעותיה.

" לירוני!!!" צרחה שי ונכנסה בריצה לחדר, וחיבקה את כתפיה של לירון בנחמה .

" כן, לירוני!!!!!!!" נכנס יואב והתיישב בין שתיהן, גורם לחיוך קל לעלות על פניה של לירון.

"אז לירוני, מה קרה?" שאל יואב ומיכל עברה למצב ישיבה ממצב שכיבה כאשר שמעה את קולו של יואב.

" זה- זה דניאל המפגר הזה" לחשה ודמעות נוספות ירדו מעיניה הרכות ובכחולות, מטיילות על לחיה הורודות ומגיעות לסנטרה החלק, ומשם צונחות על חולצתה, שכבר התרטבה.

" מה הוא עשה הפעם?" שאלו שי ויואב ביחד , ואני ציחקקתי ונשענתי על גבו של יואב, שהסתובב בכדי לשאול את השאלות.

"שם לי ג’וק מזויף במכנסיים, כשנכנסתי למקלחת גיליתי את זה ויצאתי צורחת החוצה, במגבת, ומאיה פתחה את הדלת כדי להגיד למנהלת, ומצאנו את דניאל והחבורה שלו מתפקעים מצחוק…" נשמה לירון בכבדות , והעבירה את אצבעה על עינה, מנסה להפסיק את זרימת הדמעות המלוחות.

" ומאיה? מה את עשית?" סובב יואב את ראשו וזיק של תקווה ניצת בעיניו החומות.

" אני הצבתי לו שלושה תנאים." חייכתי בגאווה ועיניה הכחולות הקורנות של לירון, שנכבו לזמן מה, אורו בתקווה.

" מה התנאים?" חייכה לירון ושי דחפה את יואב מהמיטה, מכינה לי מקום לשבת.

" אמממ… בואי נראה… יש לך חופש מתורנות מטבח, עובד שיקרקר סביבך, והתנצלות ברמקול אצל המנהלת" חייכתי ויואב הביט בי מופתע.

" לא ידעתי שאת כזאת קשוחה" חייך יואב והתיישב מחדש על המיטה, לאחר נסיונותיה הנואשים של שי להוריד אותו, והסנטימטר שהצליחה לגאול מיסוריו, שוב נתפס.

*

לאחר כמה דקות של צחוקים, מילות עידוד, וחיוכים שהתחלפו פה ושם, החלטנו להתעשת וללכת לאכול.

" בואו נלך" שילב יואב את ידו בידי ובידה של לירון, שעל גבו שי ומיכל נגררת אחרינו.

"רגע" אמרתי ושלפתי את הג’וק ממכנסיה של לירון שהונחו על המיטה .

לירון כבר הספיקה להחליף בגדים עוד לפני שאני הגעתי,היא הייתה יפהפייה במכנסי הג’ינס והגופיה השחורה.

" אני רוצה לעשות עוד משהו…" גיחכתי והתחלנו לרוץ בשרשרת אחד אחרי השני על המדרגות, מצחקקים בקול.

*

כאשר הגענו לחדר האוכל, הבאנו את הצלחות עם ארוחת האוכל, התיישבנו בשולחן הקבוע בחיוך מרומם.

דניאל יצא מהמטבח עם כובע פלסטיק שקוף , סינר מלוכלך וכפפות פלסטיק, עלה על אחד השולחנות , וצרח: " לירוני, אני מצטער על הג’וק" .

" טוב, גם זה טוב" לחשתי ורצתי לחבק את דניאל ההמום.

חיכיתי לו ליד השולחן, ובסופו של דבר הוא ירד , לאחר שיכנועים של כמה מהמורות.

קפצתי עליו וחיבקתי אותו חזק, לא עוזבת, לא נותנת לו לעזוב.

" בוא, אני בטוחה שיש עוד מישהי שרוצה לחבק" קרצתי לו וגררתי אותו לכיוון שולחננו .

" לא, אני עדיין כועסת" התעקשה לירון ותחבה לפיה כף מלאה באורז.

" בואי הנה חתיכת קרציה" משך אותה דניאל וחיבק בחוזקה.

הרגשתי קצת מוזר, אחרי כל מה שקרה, אפשר להתפייס? מסתבר שכן, מכיוון שלירון קפצה על דניאל וחיבקה אותו בחוזקה.

" לי- רו- ני?" שאל דניאל מקוטע.

" מה ?" שאלה לירון ונשקה ללחיו.

" את – חו- נ- קת" ניסה דניאל לצחקק אך ללא הצלחה, והגיחוך נשמע כמו נחרה רמה.

" אה, אופס…" חייכה לירון ועזבה את דניאל המסכן שניסה להסדיר את הנשימה.

*

לאחר שדניאל ישב לאכול איתנו, וגם רוני, והשלישיה רון שון וגבריאל, ואנחנו, מיכל לירון שי ואני, דיברנו קצת והתפזרנו לכיוון החדרים.

" אז אמא שלי אומרת לי ‘ לירוני, תעזבי את התחתונים של אביך’" המשיכה לירון את דבריה, שנקטעו בגלל מחשבותי.

התגעגעתי, הביתה, לשדות הירקרקים, לעבודה במטעים, לקידוש בשישי , לארוחות הערב המשפחתיות, אפילו לטנדר התגעגעתי וציפיתי בקוצר רוח שיגיע כבר ראש השנה, החופשה אצל ההורים.

" גזרתי לאמא שלי את התחתונים וישנתי כפיות עם האקס בטיול השנתי" סיפרה לירון וסומק קל עלה על לחיה.

" איך בכלל ישנת כפיות עם האקס בטיול השנתי?" שאלה שי ושיערה האדמוני התעופף ברוח הקרירה.

רוב הילדים עוד ישבו בחדר האוכל, אז היה שקט יחסית לרעש שהציף את הערב הנורמאלי .

אורו של הירח אפשר לראות במעורפל את החתלתולים המייללים בשעות הערב, את הציפורים נחות בקיניהן, את הנמלים מובילות את מזונם בטור צבאי ובקצב, את פרחים מלבלבים , את הכל היה אפשר לראות, כאילו נעמדתי מאחורי חלון ראווה והצצתי פנימה, למוצגים .

הגענו לבניין, מיכל פתחה את הדלת והוסיפה לכל אחת מילים כמו ‘היכנסי מון שרי’ או ‘ ליידיז פורסט’  .

עלינו לחדר, מפשפשות בארונות אחר מכנסי טרנינג וחולצה זרוקה, החלפנו את הבגדים ונכנסנו כל אחת מתחת לשמיכתה, במיטה שלה, כאשר רוח קרירה מנשבת מין החלון הפתוח .

" מאיה? את ערה?" שאלה לירון בלחש וירדה ממיטתה, ונכנסה יחד איתי מתחת לשמיכתי.

" עכשיו כן" פיהקתי ופקחתי את עיניי בעייפות.

" אני רוצה לדבר איתך" אמרה לירון בהיסוס ונעה באי נוחות על מיטתי.

" מה קרה, לירוני?" שאלתי כאשר סיימתי לפהק והסתובבתי לכיוונה, כך שדיברנו אחת מול השניה.

" אני לא רוצה לדבר על זה פה, אפשר לצאת?" שאלה לירון באי נוחות ויצאה מהמיטה.

" אם אין ברירה , ולא יראו אותנו, אז כן" חייכתי ללירון וקמתי מהמיטה גם אני.

לירון זרקה עלי חולצה ארוכה , ולבשה סווטשרט .

" מצטערת… את רוצה שאני אחליף לך?" היא שאלה בחיוך והחלה לחפש סווטשרט נוסף בתוך ארונה.

לבסוף היא זרק’ה עלי אחד, לבשתי אתו ומילמלתי ‘תודה’ חרישי. לאחר שנעלנו נעליים, סידרנו שיער , ושטפנו פנים,( לאחר שלירון אמרה שאני נראית כמו זומבי שיצא מהארון) יצאנו בדממה מחדרנו, מביטות לכל פינות המסדרון, לראות שאין אף אחד, ומיד לאחר מכן ירדנו במדרגות ופתחנו את הדלת   (שתמיד פתוחה למקרי חירום) .

לאחר שהתרחקנו קצת מהמבנה, התישבנו על הדשא הלח והקריר , והתענגנו על ריחות הלילה הטהורים.

" מאיה, את אוהבת את יואב?" שאלה לירון בפתאומיות, כאילו קראה את פעימות ליבי כאשר הייתי לצידו, כאילו ראתה את אהבתי החרישית, והמתבודדת. " כן" לחשתי , מקווה שאוזניה לא קלטו אך לצערי, היא שמעה את מה שאמרתי.

" זה לא טוב בשבילך, הוא החבר של רוני, את חייבת לומר לה…" אמרה לירון ודמעה קטנטנה ביצבצה בקצה עינה.

" אני לא יכולה יותר, אני אוהבת אותו" לחשה לירון חרישית וניגבה את דמעתה , מקווה שלא ראיתי אותה.

חיבקתי את כתפיה ברחמים , ודמעות הציפו את עיני, פתאום הבנתי את המשמעות של מה שאני עושה, אני מתאהבת בחבר של החברה הכי טובה.

לאחר כמה דקות, שנרגענו קצת, נשכבתי על הדשא, לירון הניחה את ראשה על ביטני ושיערה הגלי הבלונדיני בהק באור הירח, היא סידרה את אחת מקווצות השיער ועצמה את עיניה בהנאה.

לא יכולתי להרגיש כך, היה קשה להודות ברגשות, ולאחר מכן, הרגשתי שליבי מתפוצץ מרוב רגש, עולה על גדותיו, היה קשה לשמור בפנים, היה קשה לראות אותו עם רוני.

היה קשה לשמוע את רוני מדברת על אהבתה אליו.

" אני שונאת את עצמי" אמרתי בכעס ושיחקתי בשיערותיה של לירון.

" את לא צריכה לשנוא את עצמך, אני שונאת את עצמי, כי אני לא מעיזה" חייכה לירון אליי והתיישבה על כרי הדשא.

ואז נזכרתי, שגם מיכל אוהבת את יואב, לא היה לי סיכוי לכלום!

" אני פשוט רעה, גם מיכל אוהבת אותו!" אמרתי ללירון והתיישבתי גם אני.

" אנחנו ניתגבר, אבל בינתיים, בואי נלך לישון" חייכה לירון ופיהקה .

הלכנו בשקט לחדרנו, שותקות כל הדרך, וכשהגענו לחדר , התכסנו בשמיכות והלכנו לישון.

מקווה שאהבתםJ

שיר

אני מצטערת שלא כתבתי כאן… ונטשתי את הבלוג, שהיה גלמוד ובודד כאן…

אז החלטתי לכתוב פרק ארוך, לא יודעת עם הוא הכי טוב שלי, אבל הוא בסדר… תהנו!

*

שמעתי מילים מעטות ולאחר מכן יללת כאב של כלב.

לא ידעתי מה לעשות. מצד אחד, להיכנס לראות מה קורה שם, אבל מצד שני זה לא ענייני…

אז נטשתי את האפרסק העסיסי על האדמה , ופתחתי את דלת המחסן בחוזקה.

להפתעתי הרבה, בפנים רכן ילד קטן בגילאי 7-8 וליטף ברכות כלבה שהייתה שרועה בפינת המחסן ונאנקה בכאב.

" מה קרה?" שאלתי והתיישבתי לצד הילד .

" טיילתי כמו שאחותי אמרה לי לעשות, ומצאתי את דולי בוכה" יבב הילד ובכה בכי מר.

הנחתי את ידי על בטנה של הכלבה ברכות, והרגשתי תזוזה קטנטנה ופעימות לב נוספות. רק אז קלטתי למה הכלבה בוכה, היא ילדה.

" לך תקרא לילד במטע האפרסקים הקרוב, ולפרינססה עם הארגזים" פקדתי על הילד הקטן, והוא יצא בריצה מין המחסן.

חיפשתי באזור הקרוב חתיכת בד , כדי שאוכל להרטיב במים ולילד את הכלבה כמו שילדתי את הכלבה שלנו, מייפל.

כעבור כמה דקות של חיטוט בארגזים אשר היו במחסן, מצאתי מגבת קטנה לבנה ומעופשת.

יצאתי החוצה בריצה , שטפתי את המגבת, ונכנסתי בחזרה למחסן שם חיכו לי גבריאל, הילד הקטן ובובת ברבי.

" למה הבאתם בובת ברבי?" שאלתי בפאניקה והתחלתי לילד את הכלבה, שהייתי בטוחה במאה אחוזים ששמה אינו דולי.

" אמרת להביא פרינססה מהארגזים, מצאתי פה אותה באחד מהם" ענה הילד הקטן ושיחק עם שיערה הבלונדיני של הברבי.

" אוי, גבריאל תתקשר ליואב" פקדתי על גבריאל וראשו של הגור הראשון בצבץ מגופה הרפוי והחלש של הכלבה.

" מקבל" הצדיע גבריאל וחייג את מספרו של יואב.

כעבור כמה דקות, במאמצים רבים, יצא הגור הראשון ,יואב בא, ואני פנטזתי על האפרסק שפיספסתי.

" מה קרה?" שאל יואב מתנשם ומתנשף והתיישב לידי.

" היא יולדת" מילמלתי והכנסתי את הגור השני גם כן לתוך המגבת הקטנה.

" תני לי, גם אני ילדתי חתולה פעם" מילמל בדאגה ולקח שמיכה אדומה מאחד הארגזים.

" כסי אותם בזה ותיתני לי את המגבת" פקד יואב.

" צריך להרטיב אותה" מלמלתי ובתגובה רצתי החוצה, משאירה את יואב עם הגורים ואת עצמי תוקעת עם ברז דולף ומגבת אדומה, שברור לכלום שהיא במחסן כי היא סתם זבל.

חזרתי לתוך המחסן , והמשכנו את הלידה המפרכת.

*

ההמלטה עברה בהצלחה , ולשרי נולדו שישה גורים קטנטנים שימסרו לאימוץ בעוד כמה חודשים.

כבר עברו כמה שעות מאז ההמלטה שבהן נכנסתי לחדר ונימנמתי קצת.

*

" איזה יום" נאנחה לירון ופתחה אחת מדלתות הארון.

" מה קרה?" שאלה מיכל שנשכבה על הגב ובהתה בקיר.

" כלום, רק מלחמת אוכל!" התבכיינה לירון והוציאה מכנסי טרנינג , גופיה, לבנים להחלפה ומגבת.

לירון הוציאה משיערה חתיכת בשר, ורצה למקלחת טורקת את הדלת אחריה.

" ממש מבסוטית מהעבודה" מילמלתי בשקט וקמתי מהמיטה .

" יואב ורוני חזרו" מילמלה לעצמה מיכל בעצב .

" אה- אה" עניתי מנומנמת והבטתי מהחלון על המטעים.

"אהה!!! הצילו, מישהו הכניס לי ג’וק למכנסיים!!!" יצאה לירון בצרחות מהמקלחת , עטופה במגבת ורועדת מקור.

" קחי מהבגדים שלי" מילמלתי בשקט ופתחתי את הדלת, כאשר לירון מסתתרת מתחת לאחת השמיכות.

בחוץ עמדו דניאל ועוד כמה בנים , ונקרעו מצחוק.

העפתי לדניאל את הדבר הכי קרוב אליי( נעל הבית של לירון) ורצתי להנהלה, בעוד דניאל וחבורתו רצים אחריי ומתחננים שאעצור.

*

מקווה שאהבתם, שיר

" שלום תלמידים!!" קיפץ בשמחה עומר המדריך שלנו

" עומר!!!" צעק יואב ולחץ את ידו של עומר בחיוך " מה המצב?" " הכל בסדר , הצעתי לדקלה נישואים, אנחנו מתחתנים עוד חודשיים" ענה עומר וחייך חיוך רחב .

" תגיד, בן כמה אתה?" חקר גבריאל את עומר , בזמן שכל הקבוצה שעובדת במטעים, התלחששה בהתרגשות.

" 26 " ענה עומר ולחץ את ידו של גבריאל בחיוך ידידותי

" צעיר, תגיד, לא הזמנת את יואב לחתונה שלך?" קרץ גבריאל  והעיף מכה קטנה על גבו של יואב.

" בדיוק התכוונתי לעשות את זה" חייך עומר ופנה אל קבוצת נערים , משאיר אותנו עומדים בחוסר מעש.

" יואב תדריך אותם, אתם מטפלים באפרסקים!" הסתובב עומר וצעק לכיוונו של יואב

" בסדר" צעק יואב ועומר חזר לענייניו.

" אתם רואים את הסלסלות שם.?" שאל יואב והצביע לעבר סלסלות אדומות ליד אחד העצים

" כן" ענינו אני וגבריאל פה אחד

" יופי, אתם ממלאים אותם באפרסקים, ומעבירים לי, אני בודק פגמים ומעביר לתוך הארגזים" פקד יואב ונכנס לדלת המחסן, מוציא משם סולם כתום ואחריו סולם ירוק.

" למה אתם מחכים? תתחילו להעמיס!" חייך יואב והשאיר לנו את הסולמות .

" חתיכת עצלן, לפחות היית מביא את הסולמות עד לפה!" צעקתי לעברו ורצתי לגרור את הסולם הירוק למטע האפרסקים.

" גבריאל, לך תביא סלים, אני אביא את הסולמות" פקדתי ועזבתי את הסולם הירוק ליד אחד העצים.

" כן המפקדת!" הצדיע גבריאל ורץ לעבר הסלים האדומים, ואני רצתי לגרור את הסולם הכתום.

*

" ואני חשבתי שבחורים אמורים להביא דברים כבדים, ובחורות קלים" גיחך יואב כשראה את גבריאל עם הסלים ואותי עם הסולם הכתום, מתקדמים לעבר אחד העצים.

" ואני חשבתי, שאתה אמור לעשות משהו!" אמרתי בהקלה והנחתי את הסולם ליד אחד העצים.

" לך , גם כן אתה, נותן לנו את העבודות הקשות" אמר גבריאל והניח את שני הסלים בידיי.

" מי אמר? כל הארגזים כבר כאן" אמר יואב במבט תמים והצביע לכיוון ערימת ארגזי קרטון.

" בוא גבריאל, אף אחד לא מבין אותנו כאן" אמרתי בדרמטיות ותפסתי בידו של גבריאל, מובילה אותו לכיוון  הסולמות, מנסה שלא להפיל את הסלים.

" קח אחד גבריאל" אמרתי בכעס והוא חטף סל וברח לעבר הסולם הכי רחוק, הסולם הירוק.

" גם כן אתה!" צחקקתי והלכתי לכיוון הסולם הכתום.

*

" אז אני רואה מתקדמת יפה!" צחקק יואב וחטף מידי את הסלסלה.

" כנראה…" עניתי לו והוצאתי מהסלסלה את אחד האפרסקים ובהיתי בו בעיניים רעבות.

" תאכלי אותו" חייך יואב והניח לידו את אחד מהארגזים הפוך.

" תודה" מילמלתי והתישבתי על הארגז

" אז… איפה רוני?" שאלתי בחיוך ונגסתי באפרסק המסכן.

" את לא חושבת שצריך לשטוף אותו קודם?" שאל יואב בגועל וזז קצת עם הארגז המעוך עליו ישב.

" ואתה חושב שאני לא שטפתי אותו?" שאלתי אותו בתמי מות והוצאתי בקבוק מים מאחורי גבי

" איזו הקלה" קם יואב וחטף את האפרסק מידי " עכשיו אני יכול לאכול אותו" גיחך ונגס ביס גדול באפרסק.

" תחזיר אותו!" צעקתי עליו ומתוך הרגל קמתי מהארגז המעוך.

" הוא שלי!!!" אמר יואב במבט מעוות וצחקק  משוגע שמצא דרך מילוט מבית המשוגעים בו שכן.

" תחזיר אותו!" ציחקקתי והתקדמתי לעברו

" לא רוצה!" צעק יואב והתקדם בצעדים מהירים לעבר הרווח בין שורות עצי האפרסקים.

" טוב, את זה אתה בחרת!" צעקתי לעברו והתחלתי לרוץ אחריו

" גבריאל, תזיז את המופרעת הזאת ממני, היא רוצה לקחת לי את השבוי!" צחקק יואב ועלה על הצד השני בסולם של גבריאל.

" הוא האפרסק שלי" צרחתי מלמטה ורקעתי על האדמה הלחה

" אבל עכשיו הוא שלי!" חייך יואב בלעג ונתן ביס ענק לאפרסק.

" תן אותו!" צחקקתי ושלחתי את ידי לכיוון פיו

" אני אתן לך ביס!"  הזהיר יואב

" נראה אותך!" גיחכתי  ודחפתי את ידי אל פניו

" טוב" ענה ותפס את אצבעותיי עם שיניו בעדינות

" איי!" נופפתי בידי מול פניי והנחתתי סטירה מצלצלת על לחיו של יואב, שירד מהסולם כשמבט מודאג על פניו.

" מה אתה דפוק? יואבי זה כואב!" בכיתי והתיישבתי על הרצפה כשראשי נח על ברכיי.

" די ילדה יפה…" מלמל יואב ומשך אותי לחיבוק דוב " אז מה אם גמרתי לך את האפרסק…" אמר וזרק את שאריות האפרסק 3 מטר מאחורי.

" למה נשכת אותי???" מיררתי בבכי ותפסתי את גבו חזק יותר

" כי אני ערפד, לא שמעת?" גיחך יואב ובמוחי עלתה התמונה של הלילה הקודם.

מחיתי את דמעותי והבטתי בפניו של יואב, ששכנו מעליי ברוגע.

" היי, חיוך" אמר ותפס עם שתיי אצבעותיו את מקום שיכונן של גומות החן שלי, מותח אותן לחיוך מעוות.

" היי, זה כואב" ציחקקתי וקמתי ממקום מושבי, מנקה את הלכלוך מישבני בזמן שיואב קם גם הוא.

" יש לי את השיטות שלי…" חייך יואב חיוך מבסוט וכרך את אחת מזרועותיו סביב כתפיי, מוביל אותי לעבר אחד מהעצים וקוטף אפרסק גדול ועסיסי " קחי, תישתפי את זה" אמר והושיט לאחת מידי את האפרסק המגרה ולאחר מכן חזר לעבוד.

" היי גבריאל, יש מים?" צעקתי לעבר גבריאל שהיה שקוע בתפיסת אחד האפרסקים.

" כן, בברז ליד המחסן.." אמר ונשען קדימה

" תודה" מילמלתי ורצתי עם חברי האפרסק אל המחסן

כששטתי את האפרסק על הסוס הלבן בברז החלוד שמעתי דיבורים מתוך המחסן, אז התקרבתי קצת והצמדתי את ראשי לאחד מקירותיו.

*

אז זהו, את ההמשך, אכתוב עוד שבוע, כרגיל, תהנו!

שיר

" לא אמרת לי.." אמרתי ונשכבתי על המיטה ששתיי כפות ידיי מתחת לראשי.

" מאיה, היו לי הרבה חברים, לא חשבתי שזה כל כך חשוב…" מילמלה רני והתיישבה על רגליו של יואב, שבינתיים כשרוני קמה מהכיסא, הספיק לשבת במקומה.

עיניי נעצמו לאט לאט, בעודי מנסה להיאבק בהן אך ללא הצלחה.

*

כשפקחתי עיניי, כולן כבר היו במיטות, ישנות, ואני היחידה שנותרה ערה.

השעה הייתה 12:30 בלילה .

פתחתי את המעטפה הסגורה שהייתה על הכיסא, ידעתי שהמעטפה הייתה לי, ושיואב השאיר אותה שם.

‘ לכבוד: מאיה לוי,

בכבוד לנו להודיע לך שתפקידך לשבועיים הקרובים יהיה אסיפת פירות הקיץ מהמטע  .

נשמח להכירך, ולראותך, ב- 14.8 בשעה 9:00 במטע,

בתודה,

צוות ההוראה וההנהלה’

הנחתי את המעטפה והמכתב על הכיסא, ויצאתי למסדרון.

במסדרון הריק והחשוך, התגנבתי אל המדרגות ורצתי במורדם.

כשהגעתי לדלת הכניסה, גיליתי שהיא נעולה .

סובבתי את מפתח חדרי, ובאורח פלא, נפתחה הדלת מעט, ויצאתי אל רחבת בית הספר הריקה.

פניתי לכיוון כרי הדשא המבודדים בפינה, ונשכבתי כשידיי נמצאות על עורפי, ועיניי סוקרות במבטן את הירח המלא והחיוור שהאיר על הכוכבים סביבו.

" מדהים הירח הלילה" מלמל יואב ונשכב לצידי, כשאחת מידיו עוטפת את כתפיי.

" כן, ראית איך הוא מאיר על הכוכבים, כאילו הם ילדיו?" שאלתי ולא הסטתי את מבטי מהשמיים הזרועים כוכבים.

" כן, אה?" אמר יואב ועצם את עיניו ברוגע.

הבטתי אליו, ויכולתי לראות את תווי פניו היפים מאור הירח הקלוש שהאיר עליהן.

פניו היו שיזופים במקצת וכך גם עורו, ידיו חסונות ושריריות, כנראה שלא השנה הראשונה שלו כאן, ושיערו הבהיר גולש עד לקצה עיניו.

החזרתי את מבטי לשמיים ועצמתי את עיני גם כן, מתענגת מהשקט והרוגע של הלילה.

" את יפה באור ירח, את יודעת?" שאל אותי יואב ברוגע.

" אני ערפד" חייכתי חיוך וחשפתי גומות באמצען של לחיי.

" אז, את יודעת, אני ורוני חזנו" אמר וחזר להתבונן בירח.

הוא הפיל את הפצצה, הוא ורוני חזרו!

" מזל טוב" מלמלתי וקמתי ממקומי, מנגבת את ישבני מגבעוליי הדשא.

" תודה" חייך יואב ונעמד לידי, מביט בפניי.

" אני צריכה להתקלח" אמרתי וחזרתי לבניין בריצה.

*

אחריי המקלחת, כשהרגשתי רעננה מתמיד, לבדתי גופיה שחורה, ומכנס לבן ובדקתי את השעה .

6:00 בבוקר, הרבה זמן הייתי עם יואב.

" בוקר" צעקתי והתיישבתי על רגלה של לירון.

" בוקר" ענתה לירון והעיפה עליי את הכרית.

" בוקר" צרחנו שנינו וקפצנו כל אחת בתורה על מיכל ושי.

" לילה" ענו שנייהן ושמו כרית על אוזנן.

" בוקר" צעקנו פעם שניה והנחנו את רגלנו על גבן.

" שמאל , ימין, שמאל.." צעקנו, והפעם הן התעוררו.

" ארוחת בוקר בשמונה" נכנסה שירי , נערה בת 20 , בעלת שיער חום ועיניים כחולות, אם הבית.

" טוב שירי" צעקנו ארבעתנו, וקפצנו מהמיטות.

" מאיה, את לובשת לארוחת הבוקר, גופיה כחולה, מעליה, חולצה שחורה חושפת כתפיים, ג’ינס בהיר , ומגפיים שחורות, עם קוקו בצד," אמרה לי בטון של מפקדת צבא ופתחה דלת אחת בארון.

" שי, מכנס שחור, שיער פזור , חולצה לבנה ונעליי אולסטאר ורודות," פנתה לשי ופתחה את הדלת השניה בארון.

" ומיכל, חולצה אפורה עם פסים שחורים , מכנס לבן, וכפכפיי אצבע כסופות,"ענתה למיכל ופתחה עוד דלת בארון " ואני מה שאני רוצה!" חייכה לירון ופתחה עוד דלת בארון .

*

כשגמרנו להיתלבש, ירדנו במדרגות לחדר האוכל , וישבנו בשולחן הקבוע, עם ערימות האוכל.

" אני במטעים" עניתי לגבריאל כששאל איפה כולם.

" גם אני" חייך אליי גבריאל .

" בלול" ענתה מיכל ושיחקה עם האוכל שבצלחתה.

" ברפת" ענתה שי והגניבה מבט אל עבר לירון.

" אני עובדת בחדר אוכל" ענתה באי חשק לירון.

" אני במטעים" אמר יואב שעמד מאחורי, וחייך.

" גם אנחנו" ענה גבריאל בהתלהבות והצביע עליי ועליו.

" יופי" צחקק יואב והתיישב לידי.

בסיום הארוחה פנינו אני גבריאל ויואב לעבר המטעים, וכל השאר , לחדרים.

את הדרך בילו הבנים בדיבוריי סרק , ואני, עקבתי אחריהם.

*

מצטערת שהפרק לא משהו….

מקווה שנהנתם בכל זאת:)

שיר

 פרסמתי בבלוג הלא  נכון… מצטערת… ואני לא הבנתי, איך יכול להיות, שאני כתבתי פרק שאני זוכרת ופרסמתי אותו והוא לא פורסם כאן ולא היה לו זכר…;]

" אני לא מרגישה טוב"  מלמלתי כשבטני התחילה לכאוב ורגליי נצמדו אליה.

" יואבי, לך למזכירות ותביא גם את הדף שלי ושל מאיה , אני אלך איתה,"אמרה בטון של מפקדת צבא ופנתה אליי "  מאיוש , יש לך מפתח לחדר?" שאלה אותי רוני ברכות והתכופפה אליי.

" כן" עניתי מתאבקת בכאבים.

" כן קפטן" הצדיע יואב ויצא מחדר האוכל.

" בואי" משכה אותי רוני החוצה , אבל אני זזתי צעד וחזרתי להיתפתל על הרצפה בכאב.

"טוב," אמרה רוני וחייגה בטלפון שלה מספר לא מוכר.

" מאמי, לבטל פעולה, תבוא לפה לסחוב אותה, היא מתפתלת עוד שניה מקיאה, ובדרך תביא דלי…" לחשה לטלפון וניתקה.

*

כעבור בערך 10 דקות, הופיע יואב , כשעל ידיו  כפפות.

" לכי תגידי שהחלפת אותי בטור" אמר יואב לרוני , ורוני הלכה למזכירות, כשחיוך מתנוסס על פניה.

עצמתי עיניי חזק, זה כל כך כאב.

כשפקחתי אותם, הייתי בזרועותיו של יואב, שהעלה אותי בקושי רב במדרגות בניין.

" התעוררת?" שאל וחייך אליי.

" לא ישנתי" מחיתי והחזקתי בידיי את בטני.

" מתיי הייתה החתונה , ולמה לא הזמנתם אותי?" שאלה אחת הבנות במסדרון .

"לא הייתה חתונה " אמרתי בעיקשות ונרדמתי בזרועותיו החמימות בעוד הוא מגחך מדברי.

*

פקחתי את עיניי , וראשי היה מעל שלולית קיא , ועל הקצה של הכר הרך.

" נו? מרגישה יותר טוב?" מלמל יואב, שישב על כיסא עץ ליד המיטה.

" כן, תודה" אמרתי והתיישבתי חיוורת על המיטה.

" אז מאיפה אתה ורוני מכירים?" שאלתי אותו והבטתי בעיניו.

" אני האקס שלה" מלמל בשקט והביט מעבר לחלון.

" ומה קרה?" שאלתי לא מבינה.

"נפרדתי ממנה,  היא הייתה הפוכה ממני" ענה והתיישב לידי על המיטה.

" לא נורא" עודדתי אותו ונתתי לו חיבוק חם ואוהב.

" הופה הופה, מה אני רואה כאן…" צעקה רוני והניפה את המכתבים למעלה, עם ידיה.

" הוא האקס שלך?" שאלתי את רוני, מתנתקת מהחיבוק של יואב.

"  כן" ענתה והתיישבה על כיסא העץ .

*

מצטערת שזה קצר… אפצה אתכם בפרק נוסף בפעם הבאה…

שיר:)