בית משפט לתביעות קטנות בחיפה

ת"ק 43401-02-10 מור נ’ שופמיינד בע"מ ואח’

בפני כב’ השופט אהרון ורבנר

התובע מאיר מור

נגד

הנתבעים 1.שופמיינד בע"מ (וואלה שופס)
2.וולקום טכנולוגיות בע"מ

פסק דין

1. בפני תביעה כספית שהגיש התובע כנגד הנתבעים בגין נזקים שנגרמו לו לטענתו עקב רכישת מוצר פגום.

2. התובע, עו"ד במקצועו, רכש מחשב נייח באמצעות אתר אינטרנט בשם "וואלה שופס" (להלן:"האתר"), אותו מפעילה הנתבעת 1, ואשר הוצא למכירה ונמכר ע"י הנתבעת 2 שהיא בעלת המחשב, ואשר עוסקת במכירת מחשבים וציוד היקפי למחשבים.

3. טענות התובע בתמצית:
א. ביום 7.8.09 רכש התובע באתר מחשב נייח לצרכי עבודה במשרדו בסך של 1,507 ₪ באמצעות כרטיס אשראי – ב-12 תשלומים.

ב. ביום 11.8.09 סופק המחשב לתובע ע"י הנתבעת 2, והוא הזמין טכנאי להתקנתו.

ג. בסמוך לאחר התקנתו, הבחין התובע כי המחשב אינו תקין – שכן הוא נכבה ונדלק באופן עצמאי וללא כל התערבות חיצונית – תקלה שחזרה על עצמה ולא אפשרה לתובע ביצוע עבודה עם המחשב.
ד. ביום 9.9.09 הזמין התובע טכנאי מחשבים מטעמו, וזאת לאחר שלא הצליח ליצור קשר עם הנתבעת 2.

הטכנאי בדק ומצא כי "לוח-אם" שהיה מותקן במחשב היה מדגם ישן יותר ממה שהוזמן על ידו, כאשר מספרי הזיהוי השונים מפורטים בתביעה ובמסמכים שצורפו לה.
כמו כן מצא הטכנאי כי רכיב נוסף הינו מקולקל.

ה. עוד באותו יום שלח התובע את המחשב לנתבעת 2, בצירוף מכתב דרישה, לתיקון המחשב תוך שהוא חוזר על הטענות הנ"ל, נספח "ד" לתביעה.

ו. ביום 21.9.09 החזירה הנתבעת 2 את המחשב לתובעת תוך מתן הודעה כי החליפה את לוח האם ותיקנה את התקלות, אך לאחר הפעלתו, גילה התובע כי התקלות חזרו על עצמן, עד שהמחשב לא נדלק עוד באופן סופי.

ז. לפיכך, ביום 9.10.09 שלח התובע לנתבעות הודעה על ביטול העסקה.

ח. לאחר מכן, ביום 14.10.09 נציג הנתבעת 2 הודיע לתובע כי הנתבעת 2 מוכנה לבדוק פעם נוספת את המחשב ולתקנו, וזאת באם התובע ישלח לה אותו על חשבונו, אך הוא סירב לכך ועמד על ביטול העיסקה.

ט. לפיכך, ביום 22.10.09 הגיע שליח מטעם נתבעת 2 אל התובע ולקח חזרה את המחשב.

י. עוד טוען התובע כי למרות ביטול העיסקה, לא קיבל את כספו חזרה.

יא. טוען התובע כי כתוצאה מההתרחשות הנ"ל, נגרמו לו נזקים כמפורט בתביעה.

4. טענות הנתבעות בתמצית:
א. ההבדל בין שני לוחות האם – הינו 10 ₪, וההתקנה השגויה נעשתה בתום לב.

ב. חלק מהמחלוקת בין הצדדים מקורו בעלות משלוח המחשב לתיקון במעבדה בעיר אחרת, תוצאה שהינה הכרחית והנובעת מכך שהמחשב נרכש דרך האינטרנט ולא בחנות רגילה, וזאת ע"פ בחירת התובע.

ג. במעבדת התיקון, לא נמצאה כל תקלה במחשב והראיה כי לאחר החזרתו לנתבעת 2 הוא נמכר לצד ג’ ופועל עד היום.

ד. למרות שהודעת ביטול החוזה לא הייתה בהתאם לחוק, הסכימו הנתבעות להחזיר לתובע את סכום רכישת המחשב, וזאת לפנים משורת הדין, ואף פעלו מול חברת האשראי – לבצע את ההחזר של הסכומים שנגבו – לתובע.

ה. נתבעת 1 מוסיפה כי אין יריבות בינה לבין התובע משום שהיא לא מכרה לו מאומה אלא רק איפשרה לנתבעת 2 להציע ברבים את מה שהיא מוכרת, אך העיסקה נעשתה רק בין התובע לבין הנתבעת 2, ולכן אין לנתבעת 1 כל אחריות לתוצאות העיסקה.

ו. הנתבעות מכחישות כי נגרמו לתובע נזקים כלשהם.

5. דיון ומסקנות:
א. בתחילת הדיון הודיעו הצדדים כי התובע אכן קיבל חזרה את סכום רכישת המחשב – 1,507 ₪, אך בהמשך הדיון וע"פ המסמכים שהוגשו עולה כי יש מחלוקת עובדתית בין הצדדים בעניין זה. כאשר לטענת התובע הוא קיבל רק שני סכומים בסך כולל של כ-1,000 ₪ ואילו הנתבעות טוענות כי חברת האשראי קיבלה מהן הוראה להחזיר לתובע את מלוא סכום הרכישה.
ב. עניין עובדתי זה צריך להפתר בנפרד מהעניין שעומד לדיון בפס"ד זה.

6. היריבות בין התובע לבין נתבעת 1:
א. אני סבור כי יש לקבל את טענת הנתבעת 1, וכי אין לה כל אחריות לטיב המוצר הנמכר וזאת נוכח אופי המעורבות שלה בעיסקה ונוכח האמור בסע’ 12 לתקנון ההתקשרות בין התובע לבין האתר, אשר צורף לכתב ההגנה שהגישה הנתבעת 1.

להמשך קריאה

בבית המשפט העליון

רע"א 141/11

בפני: כבוד השופט י’ דנציגר

המבקשת: וידאו בע"מ

נ ג ד

המשיבות: 1. Tyco Building Services Pte Ltd
2. מגאסון ישראל בע"מ

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בת.א. 1952/03 שניתנה ביום 7.12.2010 על ידי כבוד סגנית הנשיאה ד"ר ד’ פלפל

בשם המבקשת: עו"ד א’ גלרשטיין; עו"ד ג’ וינס

בוררות,עיכוב הליכים מכח סעיפים 5 ו-6 לחוק הבוררות

החלטה

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (סגנית הנשיא ד"ר ד’ פלפל) בת.א. 1952/03 מיום 7.12.2010, בה נקבע כי התקיימו התנאים המעוגנים בסעיפים 6-5 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות), ולפיכך הורה בית המשפט המחוזי על עיכוב ההליכים בתובענה שלפניו נוכח תניית הבוררות שנקבעה בין הצדדים, לפיה המחלוקות ביניהם ידונו בבוררות שתתנהל במוסד הבינלאומי לבוררות בסינגפור.

רקע עובדתי והליכים קודמים

1. זוהי הפעם השנייה בה מובא לפני בית משפט זה הדיון בבקשת עיכוב ההליכים נוכח תניית בוררות שנקבעה בין הצדדים, לאחר שהיבטים מסוימים הנוגעים לבקשת עיכוב ההליכים כבר הוכרעו בפסק דינו של בית משפט זה ברע"א 4986/08 Tyco Building Services נ’ וידיאו בע"מ (לא פורסם, 12.4.2010) [פורסם בנבו] , שם גם תואר הרקע העובדתי הצריך לעניין ומשכך לא אשוב ואפרטו למעט מספר עובדות הצריכות לעניין. המבקשת (להלן: וידאו), היא חברה הרשומה בישראל שעוסקת בין היתר בייבוא ושיווק מערכות טלוויזיה במעגל סגור. המשיבה 1 (להלן: Tyco) היא חברה הרשומה בסינגפור ועוסקת בתחום האספקה וההתקנה של ציוד אלקטרוני הקשור למערכות ביטחון. המשיבה 2 (להלן: מגאסון) היא חברה הרשומה בישראל ועוסקת בתחומי האספקה וההתקנה של ציוד אלקטרוני הקשור למערכות ביטחון.

2. בשנת 2001 פרסמו מחלקת העבודות הציבוריות ורשות בתי הסוהר של סינגפור מכרז בינלאומי לאספקתן והתקנתן של מערכות טלוויזיה במעגל סגור לשימוש בבתי הסוהר בסינגפור. בתנאי המכרז נדרשו המציעים להקים מיזם משותף עם חברה מקומית שעיסוקה בתחום המערכות ולהחזיק נציגות בסינגפור. וידאו הסכימה ליצור קשר בין Tyco לבין מגאסון על מנת שהשתיים תשתפנה פעולה בהליכי המכרז, בתנאי ש-Tyco תתחייב בפניה שהיא תציע במכרז רק את המערכות של וידאו ותשתמש רק במערכות אלה אם היא תזכה במכרז. לאחר שוידאו יצרה את הקשר בין Tyco לבין מגאסון, הקימו השתיים מיזם משותף לצורך המכרז ואף זכו במכרז בסופו של דבר.

3. כפי שעולה מפסק הדין ברע"א 4986/08 הנ"ל, בהסתמך על ממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית, ההתקשרות החוזית בין הצדדים בנויה מ"הסכם קבלנות משנה" ו"הזמנת רכש" הכפופה לו, כאשר סעיף 23 להסכם קבלנות המשנה קובע תניית בוררות בין הצדדים, לפיה כל סכסוך הנוגע להסכם יתברר בבוררות שתתנהל במוסד הבינלאומי לבוררות בסינגפור. עוד עולה מפסק הדין ברע"א 4986/08 כי חוזה קבלנות המשנה וכן הזמנת הרכש לא נחתמו על ידי וידאו אך עותקים שלהם נשלחו לוידאו על ידי מגאסון באמצעות הדואר האלקטרוני.

4. ביום 10.8.2003 הגישה וידאו תביעה כספית על סך 10,000,000 ש"ח נגד Tyco ונגד מגאסון ובה טענה כי השתיים הפרו את התחייבויותיהן כלפיה. לאחר הגשת התביעה, הגישו Tyco ו-מגאסון, כל אחת בנפרד, בקשה לעיכוב הליכים לפני בית המשפט המחוזי מכוח תניית הבוררות שבין הצדדים. במסגרת הדיון בתנאים לעיכוב הליכים לפי סעיף 5 לחוק הבוררות, קבעה השופטת פלפל כי בין הצדדים קיים הסכם בוררות מחייב למרות שחוזה קבלנות המשנה והזמנת הרכש לא נחתמו על ידי וידאו, בין היתר משום שניתן היה ללמוד על קבלתם מצד וידאו על דרך של התנהגות. ברם, השופטת פלפל קבעה כי הסכם קבלנות המשנה, על תניית הבוררות שבו, לא נכנס לתוקף מאחר שלא התקיים תנאי מתלה שנקבע בהתקשרות בין הצדדים, ובהיעדר תניית בוררות בת תוקף לא ניתן לעכב את ההליכים לפני בית המשפט המחוזי בו הוגשה התובענה. על החלטתה זו של השופטת פלפל הוגשה בקשת רשות ערעור לפני בית משפט זה אשר הועברה לדיון לפני הרכב וניתן בה פסק דין ברע"א 4986/08 הנ"ל.

5. בפסק הדין קבע בית משפט זה כי אין הכרח שהסכם הבוררות ייחתם על ידי הצדדים כתנאי לתקפותו, שכן אף שנדרש שההסכם יהיה בכתב לפי סעיף 1 לחוק הבוררות, הרי שהוא יכול להשתכלל גם בהיעדרה של חתימה. עוד הודגש בפסק הדין כי מאחר והקביעה של בית המשפט המחוזי כי התנהגותה של וידאו מעידה על קיומו של הסכם מחייב בין הצדדים היא קביעה עובדתית, הרי שאין מקום להתערב בה וכי מסקנה זו מתחזקת למקרא כתב התביעה שהגישה וידאו שעילותיו נסמכות על ההסכמות בין הצדדים ועל הפרתן הנטענת. בנוסף לכך, נקבע כי הגם שההתקשרות בין הצדדים כללה תנאי מתלה שלא התקיים, הרי שבנסיבות העניין יש לקבוע כי תניית הבוררות שבין הצדדים ממשיכה להתקיים (שם, סעיפים 43-38 לחוות דעתי). לפיכך, נקבע בפסק הדין הנ"ל כי מתקיים התנאי הראשון הקבוע בסעיף 5(א) לחוק הבוררות לפיו יש הסכם בוררות בין הצדדים. בהמשך לכך נקבע כי מתקיים אף התנאי השני הקבוע בסעיף 5(א) לחוק הבוררות לפיו התובענה שהוגשה לבית המשפט מתייחסת לסכסוך שההסכם חל עליו. ואולם, מאחר ובית המשפט המחוזי לא דן ומשכך גם לא קבע האם מתקיימים יתר התנאים המעוגנים בסעיפים 6-5 לחוק הבוררות הוחלט להשיב את הדיון בשאלות אלה לבית המשפט המחוזי.

החלטתו של בית המשפט המחוזי

6. בהמשך לפסק דינו של בית משפט זה, בית המשפט המחוזי דן בשאלה האם התקיימו יתר תנאיו של סעיף 5 לחוק הבוררות: בעל דין שהוא צד להסכם הבוררות מבקש את עיכוב ההליכים; המבקש היה מוכן והוא מוכן גם בעת הגשת הבקשה לעשות את כל הדרוש לקיום הבוררות; המבקש ביקש את עיכוב ההליכים בכתב ההגנה או בדרך אחרת; המבקש פנה בבקשה לעיכוב הליכים לפני שטען לראשונה לגופה של התובענה.

להמשך קריאה

בתי המשפט
בית משפט השלום חיפה מ 1982/11
בפני: כב’ השופטת מעין צור

בעניין: מדינת ישראל המבקשת
נ ג ד
ונונו מאיר החשוד

נוכחים: ב"כ המבקשת: רס"מ אדי קנטרוביץ
ב"כ החשוד: עו"ד בריק (מטעם הסנגוריה הציבורית)
החשוד: בעצמו, הובא ע"י הליווי

ה ח ל ט ה

בפניי בקשה להאריך את מעצרו של החשוד ב- 5 ימים לצורכי חקירה.

החשוד נעצר ביום 18.02.11, בחשד כי בתאריכים 04.12.10 ו- 05.12.10 כתב טוקבקים מאיימים כלפי השר אלי ישי באתר אינטרנט. החשד המיוחס לחשוד הוא עבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977.

בהידרשו לבקשה להארכת מעצר לצורכי חקירה, נוקט בית המשפט מבחן תלת שלבי:
ראשית, מבחינה ראייתית, על בית המשפט לבחון האם חומר החקירה מקים חשד סביר לביצועה של העבירה המיוחסת לחשוד.
שנית, על בית המשפט לבחון האם מתקיימת עילת מעצר.
שלישית, אם מצא בית המשפט כי קיים חשד סביר וכי קיימת עילת מעצר מצווה הוא לבדוק האם ניתן להשיג את מטרות המעצר באמצעות שחרור החשוד בתנאי חלופת מעצר הולמת.

מחומר החקירה עולה כי החשוד, לכאורה, כתב את שני הטוקבקים נשוא החקירה. השאלה האם כתיבת דברים אלה מהווה עבירה של איומים אינה פשוטה כלל וכלל. די בכך שאציין, כי חלק מן היסוד העובדתי של עבירת האיומים הינו דיבור או התנהגות שיש בהם איום במובנו האובייקטיבי, הנבדקים בנסיבותיו הסובייקטיביות של המאוים. האיום צריך להיקלט אצל המאוים. יסוד הקליטה אצל המאוים הינו, אפוא, חלק בלתי נפרד מרכיביה של עבירת האיומים. אמנם קיימת אפשרות שמי שקלט את האיום לא יהא מושא האיום (ראה: רע"פ 2038/04 שמואל לם נ’ מדינת ישראל (04.01.06)). דא עקא כי בענייננו מדובר בדברים אשר לא הופנו לאדם ספציפי כשהחשוד מתכוון שאותו אדם יקלוט אותם, אלא בדברים שפורסמו ברשת האינטרנט. השאלה האם דברים המופנים לכולי עלמא, ולא למאוים ספציפי, מגבשים עבירה של איומים הינה שאלה המתעוררת, אפוא, במקרה זה, והתשובה לה אינה פשוטה. הכרעה בשאלה זו אינה נדרשת בשלב זה, ואולם עצם התעוררותה במקרה זה מעמידה בספק את קיומו של חשד סביר לביצוע עבירה של איומים בענייננו.

להמשך קריאה

בתי המשפט
בית משפט לעניני משפחה – ראשון לציון
בפני כב’ הש’ אילת גולן-תבורי תמש 10672-07-10

התובע פלוני

נגד

הנתבעת אלמונית

ה ח ל ט ה

1. בפניי בקשה לאישור הסכם ממון בין בני זוג, כאשר האישה-המבקשת נמצאת בישראל, ואילו הבעל-המבקש נמצא בחוץ לארץ, בארצות הברית.

2. בני הזוג נישאו זה לזו והתגוררו יחד בברוקלין ניו יורק, ארה"ב.
הבעל הגיש ביום 12.7.2010 תביעה לפרוק השיתוף בין הצדדים במספר דירות מגורים בישראל (תמש. 10672-07-10).
מכתבי הטענות עולה כי קרוב לשנה קודם לכן, בחודש 10/2009, הגיש הבעל גם תביעה בבימ"ש בברוקלין.

3. לקראת הדיון ביום 31.1.2011 פנו ב"כ הצדדים לבית המשפט והודיעו כי הצדדים חתמו על הסכם גירושין וחלוקת הרכוש, וביקשו לאשר אותו לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג– 1973 (להלן: "חוק יחסי ממון") וחוקים נוספים וכן ליתן להוראותיו תוקף של פסק דין.

4. הצדדים כתבו כי התגרשו זה מזו בבימ"ש לענייני משפחה בברוקלין, ניו יורק, וכחלק מהליך הגירושין הם מבקשים לאשר את ההסכם. כמו כן הודיע ב"כ המבקש כי עפ"י הסכמה בין הצדדים, ב"כ המבקש יופיע בתאריך 31.1.11 בבית המשפט על מנת שביהמ"ש יתן תוקף של פסק דין להסכם.

5. ואמנם, ביום 31.1.2011 התייצבו לאישור ההסכם האישה-המבקשת, באת-כוחה, ובא כוח המבקש.
הבעל-המבקש לא התייצב.

6. יצוין כבר עתה, כי בראשית הדיון הצעתי לב"כ הצדדים כי ההסכם יאושר באופן שבו המבקש יתייצב בפני הקונסוליה הישראלית בארה"ב לצורך אימות זהותו על מנת שבית המשפט יוכל לברר את הסכמתו לאמור בהסכם, בהתאם לחוק יחסי ממון.

7. אולם באי כוח הצדדים טענו כי אין בכך צורך, ושניהם טענו לעניין זה.

8. ב"כ המבקש טען כי מאחר והצדדים התחתנו בניו-יורק בשנת 1982 (גם בחתונה דתית), אישרו בארצות הברית הסכם יחסי ממון לפי הדין האמריקאי, שנוגע גם לרכוש שנמצא בישראל, והבעל כבר הופיע בפני בימ"ש בניו יורק – הרי שאין לו סיבה להופיע אישית בישראל. לדבריו, הוא ___, אזרח אמריקאי, ולא מסוגל להגיע לישראל.
9. הסיבה שבעטייה הוא בכל זאת מבקש את אישור ההסכם כפסק דין, כדבריו, הינה כי אם לאו- יצטרך להגיש בקשה לאכיפת פסק דין זר, בבית המשפט המחוזי.
כך גם עבור האישה, מאחר ובהסכם כתוב שהבעל יופיע ליתן גט פיטורין, ובחוק האמריקאי אין סנקציות כנגד סירוב לתת גט;

10. לטענתו די בצד באחד אשר מופיע – האישה, ומטעם הצד השני מופיע עוה"ד. לדבריו, הבעל חתם על המסמך, ועוה"ד באופן אישי תירגם לו אותו בטלפון.
בנוסף, טען, לעוה"ד יש יפוי כח מיוחד נוטריוני ‘אפוסטיל’ להופיע במקומו לאישור ההסכם;
בתשובה להצעת בית המשפט ולפיה מרשו ייגש לקונסוליה הישראלית בניו-יורק, ולאחר אימות זהותו ישיב לשאלות בית המשפט בטלפון – השיב כי די בכך שהבעל ישיב על שאלות בית המשפט בתצהיר.

11. ב"כ האישה טענה גם היא, וציינה כי ההסכם שהם מבקשים לאשר בישראל זהה להסכם שאושר בבית המשפט בארצות הברית;
כמו כן, לב"כ הבעל יש יפוי כח לבצע כל פעולה בשמו של הבעל וגם לחתום בשמו;
בנוסף, הפנתה לפסיקה שמאפשרת אישור הסכם על ידי קיום ישיבה טלפונית בביהמ"ש מבלי הצורך לפנות לקונסול הישראלי בארה"ב: תמ"ש (משפחה כ"ס) 28580/03 פלוני נ’ פלונית,
תק – מש (1) 471 (2004) (להלן: תמ"ש 28580/3)
על כן הציעה אישור ההסכם בישיבה טלפונית, או באמצעות וידאו או מצלמת מחשב;

דיון והכרעה

12. יצויין כי פסק הדין אליו הפנתה באת-כח המבקשת בתמ"ש 28580/03, מתווה את הדרך שהציע מותב זה לצדדים בראשית הדיון. שם פסק כבוד השופט כהן כי צד אשר נמצא בחו"ל, ייגש לקונסוליה הישראלית לצורך זיהויו כדין, על מנת שבית המשפט יוכל לאשר את ההסכם בשיחה טלפונית עימו לאחר זיהויו.

להמשך קריאה

בית משפט השלום בנצרת

ת"א 3319-05 עזבון המנוח חסן אלאסטל ז"ל ואח’ נ’ משרד הבטחון-לשכת היועץ המשפטי

בקשה מס’ 13
בפני כב’ השופט אחסאן כנעאן
המבקשים 1. עזבון המנוח חסן אלאסטל ז"ל
2. אחמד אלאסטל
3. זבידה אלאסטל

נגד

המשיב משרד הבטחון-לשכת היועץ המשפטי

החלטה
(בקשה לגביית עדות באמצעות כינוס וידאו)
רקע
1. לפניי בקשה להתיר גביית עדותם של עדי התביעה המתגוררים ברצועת עזה, באמצעות וידאו קונפרנס.

2. תובע 1, הינו עיזבון המנוח חסן אלאסטל, אשר נהרג על פי הנטען בכתב התביעה מירי רשלני של כוחות הביטחון ביום 12.05.2003. עפ"י הנטען בכתב התביעה המנוח נורה ע"י כוחות הביטחון בגוש קטיף. נתבעים 2 ו- 3 הינם הוריו של המנוח, הגישו את תביעתם כנגד הנתבעת לפיצויים בגין הנזקים שנגרמו להם עקב מותו של המנוח.

הבקשה

3. המבקשים עותרים לביהמ"ש בכדי שיתיר גביית עדותם של עדי התביעה באמצעות כינוס וידאו, וזאת בשל סגירת המעברים מעזה למדינת ישראל והגבלת כניסתם של תושבי הרצועה למדינת ישראל.

4. המשיבה טוענת כי דין הבקשה להידחות מטעמים שונים בין היתר היא טוענת כי המבקשים לא צירפו תצהיר המאמת את האמור בבקשה מסיבה זו יש לדחות את הבקשה על הסף. עוד מוסיפה המשיבה, כי לא ניתן לבצע טכנית כינוס וידאו מעזה, בהעדר אמצעים. בנוסף, גביית העדות דרך כינוס וידאו פוגע ביכולתה של המשיבה בניהול החקירה הנגדית.

דיון הוכרעה

5. לאחר עיון בבקשה ובתגובה על נספחיהם, נחה דתי כי דין הבקשה להתקבל. סעיף 13(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א – 1971, קובע:
"לפי בקשת בעל דין במשפט אזרחי רשאי בית המשפט, אם נראה צורך בכך למען הצדק ולפי התנאים שהורה עליהם, לצוות שעד או כל אדם אחר ייחקר בתצהיר על די אשם פלוני ובמקום פלוני במחוץ לתחום שי פוטו של בית המשפט, רשאי בית המשפט ליתן הוראה בכל דבר הכרוך באותה חקירה, כפי שייראה סביר וצודק, ורשאי הוא להתיר לכל בעל דין להגיש פרוטוקול העדות כראיה באותו משפט".

להמשך קריאה

בית משפט לתביעות קטנות בתל אביב – יפו
ת"ק 11351-09-10 לביא נ’ כהן ואח’
22 פברואר 2011

בפני כב’ השופטת לימור ביבי-ממן
התובע רונן לביא
נגד
הנתבעים 1. גיא כהן
2. גלובל נטוורקס אי.סי.איי בע"מ

<#2#>
נוכחים:
התובע בעצמו
נציג הנתבעת 2, מר אורי צור
<#3#>

פסק דין

בפני תביעה לפיצוי התובע בהתאם לסעיף 30(א) לחוק התקשורת ושידורים (בזק ושירותים), התשמ"ב-1982 (להלן- "חוק הבזק"), בגין מסרים פרסומיים אשר נשלחו לתובע מאת הנתבעת.

1. אין עוררין כי בשנת 2004 נרשם התובע כחבר באתר "חבר’ה", אשר הבעלות בו נרכשה על ידי הנתבעת. אין עוררין כי במסגרת הצטרפותו לאתר זה אישר התובע את תקנון האתר ובכלל זה הביע הסכמתו לקבלת תכנים פרסומיים במשלוח לתיבת הדואר האלקטרוני אשר מסר התובע לאתר בעת ההרשמה.

2. לטענת התובע תחילה, בשנת 2008, שונה תקנון האתר ובמסגרת שינוי זה פורט סעיף 24 לתקנון באופן שהוסף בו כי ההסכמה אשר ניתנה למשלוח דברי פרסום תהווה הסכמה לפי חוק הבזק.

לטענת התובע בנסיבות אלה, הואיל ושונו תנאי השימוש באתר, הרי שלפי סעיף 2 לתקנון היה על הנתבעת לקבל הסכמתו לשינוי ומשלא עשתה כן בטלה ההתקשרות בינו לבין הנתבעת. בנסיבות אלו, לטענתו, בוטלה גם ההסכמה אשר ניתנה על ידו למשלוח דברי פרסום. זאת ועוד, לטענת התובע בשנת 2008 נרכש אתר "חבר’ה" על ידי הנתבעת וזאת בשעה שלא היה פעיל באתר משנת 2004, משכך לטענתו היה על הנתבעת לעמוד עמו בקשר על מנת לבדוק את המשך הסכמתו לשינוי זה.

התובע מוסיף וטוען כי במהלך שנת 2010 נשלחו אליו ב- 5 הזדמנויות שונות דברי פרסום על ידי הנתבעת. לטענת התובע במסגרת הודעות הפרסום אמנם קיים לחצן המאפשר הסרת שמו מרשימת התפוצה, ואולם לחיצה על לחצן זה מעבירה את הלוחץ לדף במסגרתו על מנת להסירו בפועל מרשימת התפוצה נדרש התובע להכניס סיסמא ושם משתמש, אשר מפאת חלוף השנים כבר לא זכר.

זאת אף זאת, התובע טוען כי הנתבעת מפרה באופן סדרתי ועקבי את הוראות חוק הבזק ובכך יש להתחשב בעת פסיקת הפיצויים לפי החוק. בנסיבות אלה וכן בנסיבות כפי שפורטו לעיל, טוען התובע כי הוא זכאי לפיצוי בסך 1000 ₪ בגין כל הפרה ובסך כולל של 5,000 ₪.

3. לטענת הנתבעת התובע הסכים למשלוח הודעות פרסום וזאת בשנת 2004 עת הצטרף כחבר באתר, ואישר את תקנון האתר. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי לא חלה עליה חובה לעדכן את התובע בדבר שינויי הבעלות באתר. זאת ועוד, לטענת הנתבעת השינוי בתקנון משנת 2008 נסב על הוספת הוראות החוק הרלוונטי, ואולם לא שינה מהותית את תוכן סעיף 24 ומשכך לא חייב הסכמתו המחודשת של התובע לתקנון.

להמשך קריאה

בית המשפט המחוזי בירושלים
03 מרץ 2011
ת"צ 4091-10

מספר בקשה: 14
לפני: כבוד השופט יצחק ענבר
המבקשת: אמל ג’ראיסי
ע"י עו"ד האני טנוס

נגד

המשיבות: 1.גוגל ישראל בע"מ
ע"י עו"ד יגאל ארנון
2. Google Inc.

החלטה

1. לפניי בקשה לאישור תובענה ייצוגית שהגישה המבקשת כנגד המשיבות, גוגל ישראל בע"מ (להלן – "גוגל ישראל") ו-Google Inc. חברה זרה שמקום מושבה בארצות הברית (להלן – "Google Inc."), בטענה לפגיעה בזכות לפרטיות של המשתמשים בשירותי הדואר האלקטרוני של המשיבות (Gmail) עם השקת הרשת החברתית החדשה מטעמן (Buzz Google). כנטען, השירות החדש חשף באופן אוטומטי את רשימת אנשי הקשר של המבקשת ושאר המשתמשים בשירותי ה-Gmail באופן שפגע בפרטיותם, עד שתוקנה התקלה, כעבור מספר ימים, באמצעות שינוי הגדרות הפרטיות למשתמשים באתר.

2. במסגרת ההליך הוגשו לתיק בית המשפט שתי בקשות: האחת, בקשה לסילוק על הסף של בקשת האישור; השניה, בקשה ליתן היתר המצאה של התובענה והבקשה לאשרה כתובענה ייצוגית לכתובת Google Inc. בחוץ לארץ. אדון בבקשות כסדרן.

הבקשה לסילוק על הסף של הבקשה לאישור תובענה ייצוגית

3. בתגובה לבקשה לסילוקה על הסף של בקשת האישור הודיעה המבקשת, כי ממידע שקיבלה התברר לה שגוגל ישראל אינה קשורה להליך מושא התובענה. לפיכך, עתרה בבקשה למחיקת גוגל ישראל מההליך העיקרי. בתגובה לבקשה הסכימה גוגל ישראל לדחיית התובענה נגדה, ועתרה לחיוב המבקשת בהוצאותיה לרבות תשלום שכר טרחת עורך דין, שנגרמו לה בשל נקיטת ההליך המשפטי נגדה. המבקשת לא הגישה תשובה מטעמה.

4. נוכח הסכמת הצדדים, אני מורה על דחייתה של בקשת האישור. בנסיבות העניין, תשלם המבקשת לגוגל ישראל הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5,000 ₪.

הבקשה למתן היתר המצאה מחוץ לתחום השיפוט

5. אקדים ואומר כי לאחר שבחנתי את מכלול הנתונים הגעתי למסקנה כי דין הבקשה למתן היתר להמצאת התובענה והבקשה לאישורה כתובענה ייצוגית אל מחוץ לתחום השיפוט – מקום מושבה של Google Inc. – להידחות. אעמוד להלן על הטעמים שבבסיס מסקנתי.

6. לטענת המבקשת, בנסיבות המקרה דנן מתקיימות מספר עילות, הקבועות בתקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן – "התקנות"), בעטיין ייעתר בית המשפט לבקשה להתיר ההמצאה אל מחוץ לתחום המדינה, כדלהלן: האחת, בהתאם לתקנה 500(4)(א) לתקנות, התובענה הינה לאכיפת חוזה – הצהרת פרטיות המהווה חוזה התחייבות של Google Inc. לשמור על פרטיות הגולשים – אשר נעשה בתחום המדינה. השניה, בהתאם לתקנה 500(5) לתקנות, התובענה הינה בגין הפרת החוזה דלעיל בתחום המדינה, עת המדובר במדיה וירטואלית (אינטרנט) המתקיימת גם בישראל. השלישית, בהתאם לתקנה 500(6) לתקנות, התובענה הינה בקשה למתן צו והוראות להורות למשיבות לחדול ממעשיהן וליתן פתרון לתקלה. הרביעית, בהתאם לתקנה 500(7) לתקנות, התובענה מבוססת על מעשה או מחדל בתחום המדינה. המבקשת הוסיפה וטענה, כי בית המשפט בישראל הינו הפורום הנאות לדון בתובענה, שכן מרבית הישראלים משתמשים בשירותי הרשת של Google Inc.. משתמשים אלה כוללים גם אנשים מחוסרי אמצעים, אשר ידם אינה משגת להגיש התובענה מחוץ לתחום המדינה לצורך מימוש זכויותיהם על-פי החוק. הבקשה להיתר המצאה נתמכה בתצהיר של המבקשת וצורפו לה העתק כתבות שפורמו באתר המקוון "כלכליסט" בעניין זה.

7. אפנה לבחון תחילה האם עלה בידי המבקשת לשכנע כי עניינה נכנס בגדר אחת מעילות ההמצאה המנויות בתקנה 500 לתקנות. בהקשר דנא, נפסק כי על המבקש היתר המצאה להוכיח את עילת ההמצאה ברמת הוכחה של "תביעה הראויה לטיעון", רמת הוכחה הנמוכה מזו הנדרשת בהליך אזרחי רגיל (בר"ע 210/81 Holz & Sohn Rapid נ’ שעין, פ"ד לו(3) 633 (1982) (להלן – עניין שעין)). לצד בחינה זו של עילת ההמצאה, על בית המשפט להוסיף ולבחון גם את עילת התובענה גופה ולהשתכנע כי זו מעוררת "שאלה רצינית שיש לדון בה". מטרת בחינה זו הינה לוודא כי התובענה אינה טורדנית ואינה תביעת סרק, ומשכך קובעת זו סטנדרט הוכחה נמוך יותר.

להמשך קריאה

בית משפט לתביעות קטנות בבאר שבע
ת"ק 13619-08-10 בלצקי נ’ המועצה להסדר ההימורים בספורט
11 מאי 2011

בפני כב’ השופט עמית כהן
התובע גנדי בלצקי- בעצמו

נגד

הנתבעת המועצה להסדר ההימורים בספורט
ע"י מר אייל זמיר

1.
2. פסק דין
3. בפניי תביעה בטענה כי הנתבעת לא שילמה לתובע את הסכום המגיע לו עקב זכייה בהימור בטוטו – מסוג וינר מאץ’.
4. הצדדים מסכימים כי במועד ביצוע ההימור הופיע באתר האינטרנט של הנתבעת יחס הימורים של 65, דהיינו, מהמר הזוכה בהימור אמור לקבל פי 65 מסכום ההימור וכי התובע הימר וזכה בהימור. כמו כן, אין מחלוקת בין הצדדים כי שולם לתובע זכייה על פי יחס של 6.5 ולא 65

להמשך קריאה

בית משפט השלום בעפולה

ת"א 8171-12-10 פרץ נ’ לוי

בפני כב’ השופטת שאדן נאשף-אבו אחמד

מבקשת
עינב פרץ

נגד

משיבים
1. משה לוי
2. יצחק מירון, עו"ד

החלטה

מהות הבקשה

1. בפניי בקשה לצו עשה זמני שיורה למשיב מס’ 1 להסיר כל הפרסומים הנוגעים למבקשת מאתר האינטרנט המופעל על ידו, "עפולה CT" בכתובת www.afula –ct.org.il, וזאת עד להכרעה בתובענה העיקרית שהגישה המבקשת ושעניינה פרסום לשון הרע. בהחלטתי מיום 18.12.2010 (המועד שבו הובאה הבקשה לעיוני), נעתרתי לבקשה, במעמד צד אחד, והוריתי למשיבים על הסרה מיידית של הפרסומים נשוא הבקשה והנוגעים למבקשת מאתר האינטרנט המופעל על ידם שכתובתו כנ"ל.

2. המבקשת (להלן: "המבקשת" או "עינב"), הינה מבקרת פנים בעיריית עפולה, אשר מונתה לתפקיד זה בשנת 2005. המשיב מס’ 1 (להלן: "משה"), מכהן כיום כחבר מועצת העיר הפועל במסגרת האופוזיציה, שימש בעבר כסגן ראש העיר עפולה ואשר נטען לגביו, כי הוא נמנה על מייסדי האתר האמור. בנוסף, הוגשה הבקשה כנגד המשיב 2, עו"ד יצחק מירון (להלן: "יצחק"), ראש עיריית עפולה לשעבר, בהיותו עורך האתר הרשמי, וזאת לפי נתוני איגוד האינטרנט הישראלי שצורפו לבקשה. במובחן מהבקשה לסעד זמני, התובענה העיקרית הוגשה כנגד משה ואיגוד האינטרנט, בעוד שעו"ד יצחק מירון לא צורף כבעל דין בתביעה העיקרית. כבר אומר ואציין, כי הצדדים הגיעו לידי הסכמה, אשר קיבלה תוקף של החלטה, ולפיה תימחק הנתבעת מס’ 2, איגוד האינטרנט, כצד מן ההליך העיקרי.

3. קיימתי דיון בבקשה במעמד שני הצדדים, במהלכה נחקרו המבקשת והמשיב מס’ 1, שהיה מיוצג על ידי עו"ד יצחק מירון, המשיב מס’ 2. בתום הדיון הנ"ל הוריתי על הותרת הצו הארעי על כנו, עד למתן החלטה בבקשה לגופה. לבקשת הצדדים, אפשרתי הגשת סיכומים בכתב. משהוגשו הסיכומים לתיק, הנני נדרשת כעת להכריע במחלוקת הנטושה בין הצדדים לגופה, כאשר במרכזה עומדת השאלה, האם יש להורות על מתן צו מניעה זמני המורה על המשך הסרת הפרסומים הנוגעים למבקשת מאתר האינטרנט הנ"ל, וזאת עד תום ההליכים העיקריים בתיק דנן, או שמא לבטל את צו המניעה הארעי באופן שיאשר את חידוש הפרסום נשוא הבקשה.

4. אין מחלוקת בין הצדדים, כי המשיב מס’ 2, עו"ד יצחק מירון, הינו הבעלים הרשום של אתר האינטרנט נשוא הדיון. עוד אין חולק, כי משה (המשיב 1) הינו אחד ממייסדי האתר, שהוקם על ידי חברי האופוזיציה בעיריית עפולה בתאריך 21.09.2010, שאליהם משתייך משה. קודם להגשת הבקשה דנן פנתה המבקשת אל המשיב 1 בדרישה להסרת הפרסומים נשוא הבקשה, אך פניותיה בנדן כלל לא נענו. מכאן, הבקשה שלפניי. אוסיף ואומר, כי בתמיכה לבקשתה, צירפה המבקשת שורה של כתבות מן העיתונות בהן מופיע משה כאחד מיוזמי האתר, וכן דואר אלקטרוני ששלח משה ובו מודיע הלה על השקת האתר.

הפרסומים

5. כאמור, עניינה של הבקשה שבפניי, פרסומן של שתי כתבות באתר האינטרנט בתאריכים 16.11.2010 ו- 24.11.2010 (להלן: "הפרסומים"). מפאת חשיבותן, אביא את עיקר נוסחן, כלהלן:

הפרסום הראשון: "מבקרת הפנים בעירייה, תפקיד מהותי, עם שיניים או פיקציה ומראית עין
א. "כוונת המחוקק, נציבות שירות המדינה ומרכז השלטון המקומי, בהצבת מבקר פנים, בכל רשות מקומית, יועדה לקבלת בקורת שוטפת, בזמן אמת, על ההתנהלות היום יומית של הרשות … גב’ עינב פרץ … החלה עבודתה בעירייה לפני שנים אחדות בהיקף משרה של פחות מחצי משרה … לאט ובהדרגה הועלה שכרה, הוגדל היקף משרתה, באופן ישיר ובהתאמה לשביעות רצון הממונה, ראש העיר". להמשך קריאה

בית משפט השלום בנתניה
ת"פ 19333-07-09 מדינת ישראל נ’ סמדגה
02 מרץ 2011
המאשימה מדינת ישראל
נגד
הנאשם אופיר סמדגה
נוכחים:
ב"כ המאשימה עוה"ד ווהבי איחסאן (עוה"ד ליטל מהלל)
הנאשם בעצמו וב"כ עוה"ד אבי וייג

גזר דין

הנאשם הורשע, עפ"י הודאתו, בהחזקת פרסום תועבה ובו דמותו של קטין. חלק מהסרטונים הוריד מהאינטרנט וחלק רכש באמצעות כרטיס אשראי ושמר במחשב. מדובר במספר לא מבוטל של תמונות וסרטוני וידאו בהם מצולמים קטינים וקטינות בתנוחות של קיום יחסי מין עם קטינים אחרים.

הנאשם יליד 1977. העבירות בוצעו במהלך השנים 2006 – 2007. הנאשם תופס את הצפייה בפורנוגרפיה בעלת תכנים פדופילים כהתעניינות זמנית השייכת לעבר ואינה מעסיקה אותו עוד. מעולם לא טופל וגם כיום אינו מרגיש צורך בטיפול משום שהפסיק את הצפייה ואינו מרגיש רצון לחזור אליה. משהתקשה לשתף התקשה שרות המבחן להעריך האם קיימת סטיה מינית. לאור עמדתו השוללת צורך טיפולי לא ניתנה המלצה. צויינה חשיבות ביטול ההרשעה עבורו מאחר ומעוניין להירשם ללשכת המאמנים, תחום לימודיו בשנים האחרונות, ועל מנת לא למנוע אפשרות כניסה לארה"ב, הדרושה לו לשם קידום העסק אותו בונה.

מהצבא השתחרר לאחר כשנה בעקבות פניה לקב"ן. מאז הועסק כמורה מחליף וכמדריך בחוגי סיירות. בשניהם זכה לאהדה ללא תלונות על התנהגות בלתי מותאמת או בלתי נאותה.

ב"כ המאשימה ציינה כי מדובר בחומרי תועבה קשים המעוררים שאת נפש תוך ניצול מחפיר של קטינים וקטינות, ביזוי גופם וחילול כבודם ונפשם. הפנתה לדברי ההסבר להצעת החוק בדבר הצורך להחמיר עם הצרכנים ועתרה למאסר לריצוי בדרך של עבודות שרות ולקנס, תוך הפניה לפסיקה.

משהודה ביקש בא כוחו לבחון את שאלת ההרשעה תוך שהביע תקווה כי יתגייס להליך טיפולי ארוך טווח, בסופו יבוא בדברים עם ב"כ המאשימה. בפועל הנאשם, כאמור, לא ראה עצמו זקוק לטיפול או לעזרה אחרת בכל תחום. חרף האמור ביקש לראות את התסקיר כחיובי ולהתחשב גם בעתידו, משהפסיק את הצפייה. ביקש לקבוע שעומד בחלק מהקריטריונים שנקבעו בהלכת כתב להימנעות מהרשעה, על מנת שלא תחסם בפניו הדרך להדרכה. משכך, ביקש את ביטול ההרשעה לצד של"צ בהיקף משמעותי ולחילופין להימנע מהשתת מאסר, ולו בדרך של עבודות שרות, ולהסתפק במאסר מותנה, הצופה פני עתיד.

הנאשם ציין ששילם מחיר יקר עקב הפרסום וביקש להימנע מהרשעתו בדין על מנת שיוסמך כמאמן ויוכל לסייע לאחרים.

יאמר מייד כי בעבירות דנן דעתי כדעת ב"כ המאשימה. מדובר בניצול מיני מחפיר של קטינים לסיפוק צרכי המשתמש. "הפגיעה בילדים בהקשר זה היא בלתי נסבלת ומדינות רבות הגיעו למסקנה כי אחת הדרכים למאבק בתופעה נבזית זו היא לא רק איסור ההפצה אלא גם איסור ההחזקה של פרסומי תועבה כאמור" (ע"פ (מח’ ת"א) 2359/07 דרייב נ’ מ"י).

ללא קהל היעד תעשיית הפרסומים הפורנוגרפים לא היתה פורחת וניצול הקטינים היה מצטמצם.

בחירות הנאשם לעבוד בחברת קטינים כמורה מחליף וכמדריך, בד בבד עם צפייה בפורנוגרפיה פדופילית הכרוכה בפגיעה קשה בהם, מלמדת על בעייתיות אשר לא קיבלה מענה טיפולי לאור עמדותיו.

משכך, אין מקום לביטול ההרשעה על מנת לא "…לשדר מסר שלילי במאבק בנגע המכוער…". עם זאת ולקולא, משהפסיק את הצפייה תוך הפנמת העיוות במעשיו ומשהיה בהליכים שננקטו נגדו כדי להרתיע והנני דנה לעונשים הבאים:

הנני דנה הנאשם ל – 9 חודשי מאסר מתוכם 3 חודשים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי למשך 3 שנים שלא יעבור את אותן עבירות בהן הורשע. להמשך קריאה