2
הגשם לא פסק לרדת. היה אפשר לחשוב שהולכים ליפול השמיים. יום סגריר של חוד שדצמבר עטה על העיר כאילו בא משום מקום ולא השאיר שום עקבות לקרני השמש החמימות שנגעו בארץ בשעות הבוקר המוקדמות. ביום הזה מלאו שבעה ימים למותו של אבא. התכנסנו כולנו ועלינו לקבר למילות פרידה, רגע לפני שכולנו חוזרים לשגרה. לאחר הפיזור וסחיטתן של דמעות אחרונות, כל אחד הלך לעיסוקיו. אנו פנינו למשימה החשובה מכול, לפתוח את המחסן בחצר הגינה של אבא, שרק לו היה מפתח למחסן הזה ולכן היינו צריכים להזמין מנעולן שיבוא ויפרוץ את המנעול של המחסן. היינו צריכים להזמין מנעולן עם רגישות, כי המחסן עצמו לא נפתח מזה זמן רב, מאז שאבא חלה בסרטן ועד שנפטר ואנו כמעט שכחנו מן המחסן הזה. בעברנו הוא היה סוג של אוצר גנוז, הגישה אליו הייתה תמיד חסומה בין אם זה דרך הדלת ובין אם זה דרך החלון שהיה סגור בקרשים. אבא מצידו אמר שיש לו שם מסמכים ישנים של פעם שהוא אוגר.
כשחיפשנו מנעולן חיפשנו מנעולן בתל אביב. כאשר מצאנו אותו הסברנו לו את הרגישות, לא רצינו שהדלת תיהרס, לא רצינו שיבוא כל מנעולן פשוט ויפרוץ את הדלת, היינו זקוקים פה למישהו בעל רגישות. לבסוף הגענו למנעולן בתל אביב שהיה שייך לחברת מנעולנים מובחרת. המלצה שקיבלנו מחבר.
הוא הגיע עם מזוודה מיוחדת כזאת של מנעולנים בכירים, כאילו בא לבצע ניתוח מעקפים זעיר במנעול המדובר. כולנו נעמדנו, צפינו בו, כאילו היה האיש היחידי שבידו המפתח למחסן של אבא ואולי לסודות הכי כמוסים שידעה המשפחה הזאת. הוא מייד התחיל לעבוד על המנעול. לאחר אולי רבע שהוא פרץ אותו סופית. הדלת נפתחה במקצת, שובל של אבק נפרד ממנה, כאילו פתח המחסן היה מכונת עשן. אותו מנעולן ותיק קרבות, התרחק כאילו החיזיון שנגלה אליו, היה קסום משהו. התקרבנו ופתחנו את הדלת באיטיות, המחסן החל לקבל לקרביו את אלומות האור שפלשו לתוכו, כאילו שנים היה שרוי באפילה.
ושם בתוך המחסן נגלה לעינינו הסוד של אבא. אימא טענה שידעה עליו כל הזמן הזה. היא שכנעה אותו שיתקשר למשטרה אבל הוא סרב, לטענתו המשטרה הייתה זורקת את אותם ומשמידה אותם ויש להם ערף היסטורי.
כמובן שדיברנו על עשרות רובי הקרבין מתקופת הפלמ"ח שאבא שמר במשך השנים הללו. הוא שמר אותם במחסן בחצר הבית וזה היה הסוד שלו ושל אימא שלו ושל כמה חברים מן הפלמ"ח ששירתו איתו. כל רובה היה שייך לחבר אחר שנהרג או נפטר במרוצת השנים. אימא סיפרה לרובים הללו ערך היסטורי ובגלל זה אבא פחד שיגלו אותם והם ייפגעו. על פניו אבא לא רצה גם שנגלה את הרובים ושנשחק איתם ויקרה איזה אסון בגלל זה המחסן היה סגור הרמטית כל הזמן הזה. אחרי הגילוי הזה שהיה ממש מרגש, החלטנו לקרוא לחברים ממוזיאון הפלמ"ח שיבואו ויגידו לנו מה לעשות עם השלל. כמובן שהמוזיאון סיפח את הנשקים לחיקו, כפי שעשה אבא והכריז עליהם כפריטים היסטוריים.
הגשם לא פסק לרדת. היה אפשר לחשוב שהולכים ליפול השמיים. יום סגריר של חוד שדצמבר עטה על העיר כאילו בא משום מקום ולא השאיר שום עקבות לקרני השמש החמימות שנגעו בארץ בשעות הבוקר המוקדמות. ביום הזה מלאו שבעה ימים למותו של אבא. התכנסנו כולנו ועלינו לקבר למילות פרידה, רגע לפני שכולנו חוזרים לשגרה. לאחר הפיזור וסחיטתן של דמעות אחרונות, כל אחד הלך לעיסוקיו. אנו פנינו למשימה החשובה מכול, לפתוח את המחסן בחצר הגינה של אבא, שרק לו היה מפתח למחסן הזה ולכן היינו צריכים להזמין מנעולן שיבוא ויפרוץ את המנעול של המחסן. היינו צריכים להזמין מנעולן עם רגישות, כי המחסן עצמו לא נפתח מזה זמן רב, מאז שאבא חלה בסרטן ועד שנפטר ואנו כמעט שכחנו מן המחסן הזה. בעברנו הוא היה סוג של אוצר גנוז, הגישה אליו הייתה תמיד חסומה בין אם זה דרך הדלת ובין אם זה דרך החלון שהיה סגור בקרשים. אבא מצידו אמר שיש לו שם מסמכים ישנים של פעם שהוא אוגר.
כשחיפשנו מנעולן חיפשנו מנעולן בתל אביב. כאשר מצאנו אותו הסברנו לו את הרגישות, לא רצינו שהדלת תיהרס, לא רצינו שיבוא כל מנעולן פשוט ויפרוץ את הדלת, היינו זקוקים פה למישהו בעל רגישות. לבסוף הגענו למנעולן בתל אביב שהיה שייך לחברת מנעולנים מובחרת. המלצה שקיבלנו מחבר.
הוא הגיע עם מזוודה מיוחדת כזאת של מנעולנים בכירים, כאילו בא לבצע ניתוח מעקפים זעיר במנעול המדובר. כולנו נעמדנו, צפינו בו, כאילו היה האיש היחידי שבידו המפתח למחסן של אבא ואולי לסודות הכי כמוסים שידעה המשפחה הזאת. הוא מייד התחיל לעבוד על המנעול. לאחר אולי רבע שהוא פרץ אותו סופית. הדלת נפתחה במקצת, שובל של אבק נפרד ממנה, כאילו פתח המחסן היה מכונת עשן. המנעולן התרחק כאילו החיזיון שנגלה אליו, היה קסום משהו. התקרבנו ופתחנו את הדלת באיטיות, המחסן החל לקבל לקרביו את אלומות האור שפלשו לתוכו, כאילו שנים היה שרוי באפילה.
ושם בתוך המחסן נגלה לעינינו הסוד של אבא. אימא טענה שידעה עליו כל הזמן הזה. היא שכנעה אותו שיתקשר למשטרה אבל הוא סרב, לטענתו המשטרה הייתה זורקת את אותם ומשמידה אותם ויש להם ערף היסטורי.
כמובן שדיברנו על עשרות רובי הקרבין מתקופת הפלמ"ח שאבא שמר במשך השנים הללו. הוא שמר אותם במחסן בחצר הבית וזה היה הסוד שלו ושל אימא שלו ושל כמה חברים מן הפלמ"ח ששירתו איתו. כל רובה היה שייך לחבר אחר שנהרג או נפטר במרוצת השנים. אימא סיפרה לרובים הללו ערך היסטורי ובגלל זה אבא פחד שיגלו אותם והם ייפגעו. על פניו אבא לא רצה גם שנגלה את הרובים ושנשחק איתם ויקרה איזה אסון בגלל זה המחסן היה סגור הרמטית כל הזמן הזה. אחרי הגילוי הזה שהיה ממש מרגש, החלטנו לקרוא לחברים ממוזיאון הפלמ"ח שיבואו ויגידו לנו מה לעשות עם השלל. כמובן שהמוזיאון סיפח את הנשקים לחיקו, כפי שעשה אבא והכריז עליהם כפריטים היסטוריים.
