שוב שלום…
עזבתי את סין, ואני בדרך לנפאל! הטיסה לקטמנדו כללה בעצם 3 טיסות:
טיסה ראשונה לצ’אנגדו (בירת מחוז סצ’ואן הסיני), נחתנו ב-1:00 בלילה כשהטיסה הממשיכה יצאה ב-7:40… מצאתי איזה ספסל עם עוד כמה מסכנים שחיכו כמוני לטיסות המשך, וישנתי ככה… אפילו שק"ש אין לי :/
הטיסה השנייה ללאסה (בירת טיבט – עדיין סין!), ביקורת דרכונים מעיקה, ואז להמשיך לטיסה הבאה…
הטיסה השלישית לקטמנדו, שכמובן איחרה בשעה וחצי בגלל העיכוב בלאסה.
אני הזמנתי מקום מראש ב"מלון" שהבטיח הסעה חינם משדה התעופה למלון, ולהפתעתי הנהג עדיין חיכה לי למרות האיחור!

אני בנפאל!!
מזג האוויר הוא הדבר הראשון אליו שמים לב – כבר אין את הקרירות של צפון סין, ומרגישים את הלחות והבגדים שנדבקים לגוף…
אבל אין מאושר ממני. רק נחתתי, ואני כבר מרגיש מלא מרץ לקראת חוויה חדשה, כאילו אני מטייל רק שבועיים ולא 3 חודשים כבר!
נסענו ברחובות קטמנדו והתפעלתי מהאנשים, מהחיות באמצע הרחוב, מהמוניות הזעירות שנכנסות לכל חור… כולי מוקסם מהמקום הזה, אני לא מסוגל להסביר את התחושה..

עשיתי צ’ק אין בגסטהאוס ויצאתי לאכול צהריים.
אחרי חודשיים בסין, סוף סוף מקום שמדברים בו אנגלית! תענוג…
הזמנתי (כן, באנגלית) את המנה המקומית – Thakali Khana, שמאוחר יותר הבנתי שזה בעצם ה-Dhal Bhat המפורסם עליו כולם מדברים.
המנה כוללת המוןןןןןן באהט (אורז), ועוד כמה תוספות: דאל (רוטב עדשים), סאג’ (סוג של תרד… למרות שזה לא ממש), פאפאד (לחם דק דק וקרנצ’י), טרקארי (תערובת ירקות של תפו"א ועוד). נ.ב. במקומות שונים יש דאל באהט שונה, עם תוספות שונות… אבל זה הבסיס.
ניגשתי למנה בזהירות הנדרשת ממאכל חדש ומקומי, שאין לדעת מה יעשה למיצי הקיבה, ויותר חשוב, לחווית השירותים הבאה שלך.
המלצרית/מארחת (כולם עושים הכל במסעדות שם…) התקרבה אליי בזהירות ושאלה אם היא יכולה לעזור ולהראות לי איך אוכלים את המנה…
עניתי "כן!" בהתלהבות נמהרת (קצת יותר מדי…), והיא הסבירה שמערבבים הכל יחד ומוסיפים את החריף והלימון לפי הטעם. תפסתי את הכף והתחלתי לאכול – אדיר!
החוויה גדלה כשראיתי שני חבר’ה נפאלים לידי, לבושים בחליפות ונעליים יוקרתיות, ואוכלים את הדאל באהט שלהם עם הידיים…! הייתי קצת בשוק, אבל נהניתי מהרגע
אח"כ יצאתי להסתובב קצת ברחובות הטאמל (שכונת התיירים של קטמנדו) העמוסים בהולכי רגל ומוניות קטנות שמשתחלות ומחפשות עוברי אורח עצלנים.
כמובטח, הרחובות מלאים חנויות טיולים ואפשר למצוא שם את כל החיקויים לכל המותגים לציוד טיולים במחירים מופקעים ויותר.
בימים הבאים המשכתי להסתובב בטאמל, וגם הלכתי לכיכר דורבר (יש שלושה כיכרות דורבר באזור קטמנדו… קטע קצת לא ברור. מאוחר יותר גיליתי שפעם היה מלך, ולמלך היו שלושה בנים. כל בן רצה שתהיה לו ממלכה משלו, אז כל אחד בנה לעצמו ארמון באזור אחר, וכך נוצרו שלושה כיכרות באותו השם… מקווה שלא הנפצתי יותר מדי, אבל זה בגדול מה שקרה).
קניתי תיק 45 ליטר "מקורי", ועשיתי פרמיט לטרק בשם "האגמים הקפואים", באזור הלאנגטנג. הכל היה מוכן לקראת הטרק הראשון שלי בנפאל!
בימים האלה פגשתי בחורה סינית בשם סוג’ן, ואחרי הרבה התלבטויות (היא בחיים לא הייתה בטרק, אין לה ציוד, וכו’ וכו’…) יצאנו לאגמים, טרק של 7 ימים כולל נסיעות מפרכות.

הטרק מתחיל ביום בנסיעה של 8 שעות לכפר ממנו יוצאים לטרק, וזו למעשה הייתה חווית האוטובוס הנפאלי המקומי הראשונה שלי… וזו אכן חוויה.
למזלנו, לנו היו מקומות ישיבה, אבל זה לא אומר שכל שאר האנשים שרצו לעלות לאוטובוס ולא היה להם כרטיס ישיבה לא עלו עליו…
לא האמנתי איך אוטובוס של 35 אנשים (נגיד) יכול לדחוס לפחות 65 בלי בעיה… יושבים/עומדים במעבר, וגם על הגג יש המון מקום אז למה לא…
הכי קיצוני זה החבר’ה שנמאס להם לשבת על הגג, אז הם עומדים על החלון כשהכפות רגליים שלהם בתוך הפרצוף שלך. חינני משהו…
בקיצור – הגענו אל הכפר, מצאנו גסטהאוס, אכלנו והלכנו לישון…
"הדיל הישראלי": בטרקים בנפאל, הומצא ‘דיל’ כנראה ע"י ישראלים, שאומר שכשאתה מחפש גסטהאוס, בעל המקום שואל אותך כמה אתה רוצה לשלם ואתה עונה שאתה אוכל ארוחת ערב וארוחת בוקר, ובתמורה המגורים בחינם. מפה לשם, הנושא כבר ממש מבוסס וזה בגדול מה שכולם (רק הישראלים, כמובן…) עושים.

בששת הימים הבאים:

• התברברנו פעם אחת (בלבד), וחבורת ילדות בגילאים 5-10 הובילה אותנו חזרה אל הדרך,
• הלכנו בסערת שלגים, וכשאני אומר סערה אז אני לא מגזים והיה שלב שאפילו חששתי לגורל הסינית הקטנה, אבל היא הוכיחה ממה הם עשויים ועל הדרך קיבלתי קצת מושג למה סין היא כזאת מעצמה… (סתם, זה לא קשור לאירוע הזה, אבל זה נכון ),
• פגשנו חבורת ישראלים וטיילנו איתם כמה ימים, שתיתי קפה שחור בשקיעה ובזריחה (מדהיםםםם),
• לא ישנתי כמעט בכלל בכמה לילות, כי היה קור כלבים ומסיבה לא ברורה לא לקחתי איתי שק שינה (מישהו אמר לי שהשמיכות שמחלקים בגסטהאוסים מספיקות בהחלט… רק לא חשבתי על זה שהוא היה במרץ, ועכשיו אוקטובר – הרבה אנשים ואין כמה שמיכות שאתה רוצה…),
• הצטננתי וחליתי עד לרמה שהשבתתי את עצמי לחצי יום, אבל הכרחתי את עצמי להמשיך כי רציתי לסיים את הטרק מתישהו,
• פגשתי יפני בן 68 שעושה טרקים בנפאל – מגניב! ובכלל אנשים מעניינים…

ביום האחרון קינחנו בירידה של 2000 מטר, וככה גם דפקתי את הברך וגיליתי שהיא כבר לא מה שהיא הייתה פעם… אחרי כאבים ארוכים, הגענו ל"תחנת" האוטובוס, או לפחות מה שאמור להיות המקום בו האוטובוס אמור לעצור ולקחת אותנו לקטמנדו.
בשלב הזה היינו אני, סוג’ן, ושלושה ישראלים, והייתה לנו שעה לשרוף עד שהאוטובוס יגיע.
הזמנו בירות לכולם בקיוסק השכונתי, ובאופן ממש לא צפוי הבירה הפכה אותנו לגמרי… עד שהאוטובוס הגיע כולם כבר היו עם חיוך על הפנים וראש קצת מסוחרר. דרך מעניינת לסיים את הטרק…
אך כמובן שהיה הרבה יותר מעניין לשבת באוטובוס המקומי בדרך חזרה, 4.5 שעות (למרות שהובטח לנו שזה 3 שעות, ואין עצירות לשירותים…)
בגלל שהיו כ"כ הרבה אנשים, מרוב רחמים הושבתי ילדה אחת על הברכיים שלי…
(בשלב הזה, אחרי שבוע וחצי בנפאל – זה עוד נראה לי מוזר. כעבור חודשיים זה הרגיש הכי טבעי שיכול להיות )
אך לכל דבר, טוב או רע או חווייתי, יש סוף – והגענו.
למחרת, כששאר הישראלים שפגשנו חזרו מהטרק, התפנקנו בסטייק עסיסי לארוחת ערב. מומלץ!

הזמנו כרטיס אוטובוס לפוקרה למחר בבוקר, משם אני יוצא לטרק הגדול – האנאפורנה!
ממש מחכה לזה…
Peace out

נ.ב מזל טוב מאור! יומולדת שמח אח יקר

אהלן אהלן!

עבר חודש מהכתיבה האחרונה בבלוג ועל כך אני מתנצל..
וגם על כך שאני כותב היום דברים שקרו לפני חודש. נתחיל…

בפעם הקודמת סיפרתי על טרק סוסים של שלושה ימים, ועל חוויות השלג בעיירה הצפונית לאנגמוסי.
אחרי לאנגמוסי, התחיל ראש השנה הסיני, שהוא שבוע ארוך שמתחיל באחד באוקטובר.
למה ארוך? כי כל הסינים יוצאים מכל המערות החשוכות שלהם ויוצאים לטייל…
אין לי מושג כמה ומה הסטטיסטיקה, אבל אפילו חבר’ה סינים שיצא לי לדבר איתם עשו חושבים איך לברוח מההמון הסיני שמטייל בשבוע הזה.

בדרך חזרה לצ’אנגדו, עצרתי ללילה בסונגפאן.
ביום שלפני התקשרתי לבעל הגסטהאוס בו ישנתי פעם קודמת, והוא הבטיח שיהיה לי מקום בחדר משותף תמורת 60 יואן ללילה, שזה מחיר גבוה בעונה רגילה – אבל נמוך מאוד ב’שבוע הזהב’ הסיני.
* אסף, ארז ומאור יצטרכו לסלוח לי, אבל פירוט מספרים ומחירים בחלק הבא עקרוני ביותר! עמכם הסליחה.
הגעתי אל הגסטהאוס המובטח כדי לגלות שהבעל בית לא נמצא, וכמובן שגם אין לי מיטה והכל תפוס..
התקשרתי אליו, הוא התנצל והבטיח לבקש מחבר שלו לעזור לי.
אובד עצות, חיכיתי…
פתאום הגיע בחור מבוגר כבן שישים, והתחלנו לחפש לי מקום.
בהתחלה הגענו למשפחה שלא היה להם אפילו מקום לעצמם – גם את המיטות שלהם הם משכירים, וההורים ישנים בסלון! טירוף!
יותר מאוחר גיליתי שיש הרבה תיירים סינים שבגלל המחירים הגבוהים, הם ישנים במכוניות שלהם… תכל’ס הגיוני.
המשכנו, ובדרך הוא סיפר לי שקוראים לו פיסטוק. בהחלט בחור מוזר…
הגענו למסעדה והוא נכנס למטבח. מסתבר שיש לאחותו, הטבחית, מיטת אורחים בסלון והיא הסכימה לארח אותי ב150 יואן ללילה… מחיר קצת מפוקפק, אבל סביר בהרבה מה400 שרצו בכל מלון אחר!
(וכשאני אומר ‘מלון’ זה בעצם מבנה עם כלום בתוכו… חדר עם מיטה וזהו)
אז ככה מצאתי את עצמי מתארח אצל הטבחית של המסעדה המקומית, אחותו של פיסטוק, במחיר מופקע…
אחרי שהתמקמתי, התקשרתי לשש אכסניות שונות בצ’אנגדו עד שמצאתי לי מיטה פנויה למחרת. טירוף רציני… לפחות הם לא מעלים מחירים בחג. גם משהו.

למחרת נסעתי לצ’אנגדו, שם עשיתי קורס בישול קצר שלמדתי להכין שתי מנות סיניות מפורסמות (יצא די טעים),
ובעיקר העברתי את הזמן עד הרכבת שלי לבייג’ינג.

הרכבת יצאה בלילה, והגיעה לבייג’ינג בבוקר לאחר 31 שעות.
רוב הזמן העברתי בשינה, קריאת ספרים (התחלתי לקרוא את שאנטראם, על אסיר אוסטרלי שברח מהכלא ונמלט להודו בשנות השמונים, סיפור אמיתי – מומלץ ביותר!),
אוכל, וכתיבה ביומן.
היה די זריז…

הגעתי לבייג’ינג מוקדם, ונכנסתי למלון שאמא שלי הזמינה עבורנו.
המארחת בקבלה לא האמינה שהמטייל הזה עם המכנסיים הקצרים, התיק הענק על הגב, והסנדלים(!) בא להתארח במלון שלה, ואשכרה יש לו הזמנה עם חדר והכל…
נסעתי לאסוף את אמא משדה התעופה והיה מרגש ונחמד.
בערב הלכנו למסעדה לאכול ברווז בנוסח פקין – המנה המפורסמת ביותר בבייג’ינג.

לא אפרט צעד אחר צעד על עלילותינו בבייג’ינג, אבל כן אציין את המקומות בהם ביקרנו במשך 12 ימי שהותנו בעיר:
מקדש הלאמה, מקדש קונפוציוס (בחור מאוד מעניין הקונפוציוס הזה…), מקדש השמיים,
העיר האסורה, איצטדיון האולימפיאדה, ארמון הקיץ,
מופע קונג פו, אופרה סינית, מופע אקרובטיקה (שהיה אדיר),
החומה הסינית, כפר אומנים מחוץ לבייג’ינג, שוק הפנינים, שוק המשי (פעמיים.. מלא מתנות למלא משפחה),
נסענו במטרו ובאוטובוסים, שכרנו אופניים לחצי יום ושוטטנו קצת בעיר,
ואני גם הרשיתי לעצמי יומיים של מנוחה וסתם לקרוא ספר במיטה כל היום…
וגם השלמתי מסורת ויצאתי למועדון לילה מקומי, כמו בכל עיר מרכזית שביקרתי בסין.

אמא – תודה על ביקור מהנה וכייפי, אפילו שאני יכול להיות בלתי נסבל לפעמים!

ועם כל הכיף והעניין – מיציתי את הטיול הנוכחי בסין.
הרצון להגיע לנפאל ולעבור הלאה גדל עם כל יום שהטיסה לקטמנדו מתקרבת..
וכך מצאתי את עצמי, עם אמא שלי, מבזבזים את היואנים האחרונים שלנו על קפה בשדה התעופה של בייג’ינג,
ומחכים לטיסות שלנו: היא לארץ הקודש, ואני לארץ הטרקים.

לפני שהגעתי לסין, קיבלתי הרבה אזהרות בנוגע לאופי הסיני: הם גסי רוח, אבל נחמדים;
חוצפנים, אבל מאוד אדיבים;
דוחפים בתור ויורקים ברחוב, אך נורא שמחים לעזור כשפונים אליהם, ואפילו יעזרו בלי שתפנה אליהם;
הכל נכון.
וכך מסתיימת החוויה הסינית שלי, ויש בפה טעם של עוד.
מקומות רבים שרציתי להגיע אליהם ולא הספקתי, הרים ומחוזות שלא יצא לי לבקר.
גווילין, יאנגשואו, נהר היאנג-צה, הבק-דור במחוז סצ’ואן, טיבט… יחכו לי עד לטיול הבא =)

נפאל – הנה אני בא!

אהלן אהלן…

השבוע היה עמוס ומלא הרפתקאות.
אחרי ג’וזייגו, הפארק המופלא ועמוס-התיירים במחוז סצ’ואן, המשכתי לפארק נוסף בשם חואנגלונג, הידוע בעיקר בשל צבעי המים היפים שלו.
אחרי שהזהירו אותנו שחייבים לעלות ברכבל, כי הטיפוס ארוך ומייגע,
החלטנו להתקמצן (בכל זאת הכניסה לפארק יקרה) ולעלות ברגל.
הגענו אחרי עלייה לא קשה של שעה וחצי במדרגות, מבסוטים שלא שילמנו על הרכבל.
הפארק עצמו ממש יפה, ועד עכשיו נמצא בתחרות עם ג’וזייגו איזה מהם עדיף.

בסוף היוםהגענו לסונגפאן, עיירה הידועה בעיקר בשל טיולי הסוסים אליהם אפשר לצאת ממנה.
שם התפצלתי ממורן ואלון, הזוג הישראלי איתו טיילתי בימים האחרונים,
והמשכתי הלאה ללאנגמוסי עם דאליוס ומיה, זוג קצת מוזר (הוא ליטאי והיא סינית, הכירו בסקוטלנד…).
לאנגמוסי היא עיירה ממש קטנה ודי מעניינת,
שידועה גם בגלל אופי הקבורה של המקומיים – קבורת שמיים.
לא אפרט יותר מדי, התיאור בקצרה אומר שכשמישהו נפטר, חותכים את הגופה שלו לחלקים ומפרידים את הבשר מהעצמות, כאשר כל זה מוגש כארוחת בוקר לעופות טורפים על ראש ההר הסמוך ליד המנזר.
קטע ממש מעניין…
בכל אופן, בבוקר של הטרק הלכתי עם מיה מוקדם בבוקר במטרה לחזות מרחוק בקבורת שמיים, אך לא בוצע טקס באותו בוקר (שזה מן הסתם דבר טוב, אף אחד לא מת…)
מה שכן, ראינו את אזור הטקס וגם את הטורפים שחיכו לראות אם יקרה משהו.
מסביב לאזור אפשר לראות חלקי עצמות, סכינים ששימשו לביצוע הטקס, וכו’… ממש מעניין.
(בבוקר שאחרי שחזרנו מטרק הסוסים היה טקס, אבל אף אחד לא מבטיח שיהיה טקס, והיינו עייפים מדי מכדי לקום בשש בבוקר בקור כדי שאולי תהיה קבורה).

הלאה לטרק!
ביום הראשון רכבנו כמה שעות, הרוב בשטחי מרעה פתוחים ובכלל לא נגישים לכלי רכב, הנוף ממש מדהים… מומלץ ממש!
בערב הגענו לאוהל נוודים, בו חיה האשה ודואגת לצאן, מכינה חלב וגבינה, ובתכל’ס עושה את כל העבודות.
הגבר לעומת זאת, אחראי לרעות את הצאן. בפועל מה שזה אומר בימים אלו זה שהוא מעביר את רוב זמנו בלאנגמוסי, שותה תה עם חברים… איזה חיים.
האשה (ששכחתי את שמה) אירחה אותנו ממש יפה, האכילה אותנו עד שלא יכולנו יותר,
וכשהלכנו לישון (כן, באותו אוהל קטנטן) היא והמדריך הטיבטי המגניב שלנו כיסו אותנו עם המוני שמיכות כדי שלא יהיה קר (בלילה השני הזעתי…). ממש מגניב!
ביום השני רכבנו אל הר, בו פעם בשנה מבצעים טקסים.
שביל העלייה היה רטוב מהלילה הקודם, והיה קשה לעלות. בסופו של דבר הגעתי למעלה, שם רואים את אזור הטקס השנתי, פרס ממש יפה בסוף עלייה קשה!
הירידה כבר הייתה סיפור אחר… כשהתחלתי לרדת, גם התחיל לרדת שלג! מחזה ממש מהמם.. אבל גם מטריד, בהתחשב בעובדה שיש לי הר לרדת ממנו ממנו :/
לקחתי את הזמן ובסוף הגעתי למטה, מצאתי את המדריך והזוג ישנים בתוך החליפות הטיבטיות שלהם…

למחרת כבר חזרנו ללאנגמוסי, ואתמול לקחתי לעצמי יום חופשי למנוחה ובטלה.
כל היום ירד שלג… בהחלט מחזה מדהים!
בנוסף התחיל החג הסיני, והמוני סינים גדשו את העיירה הקטנה.
בערב ישבנו כולם, וכרגיל אני והזוג מהטרק (שאני והליטאי היינו המערביים היחידים) היינו הסופרסטארים של המקום…
מדהים איך שאתה לא עושה כלום, ופתאום מלא סינים ניגשים לדבר איתך, לשאול מאיפה אתה ולאן אתה הולך, לקנות לך שתייה ולהציע חטיפים, ומה לא…

אחרי יום המנוחה, המשכתי היום חזרה לסונגפאן בדרך לצ’אנגדו.
הגעתי לסונגפאן, והטירוף של החג הסיני בעיצומו!
מלאאאא תיירים סיניים, ומה שנורא בעיקר הוא מחירי הלינה! עליות של 300 אחוזים, ממש מטורף…
אחרי חיפושים ועזרות, הלילה אשן בחדר צדדי בבית של הטבחית מאיזו מסעדה פה… והמחיר בשמיים! אבל זה הכי זול שיש..

מחר ב7 עולה על האוטובוס לצ’אנגדו.
ניסיתי להתקשר היום לכמה גסטהאוסים בשביל לינה למחר, ורק בגסטהאוס השישי מצאתי מיטת יחיד עלובה!
הכל תפוס עד אפס מקום… מזל שזה הלילה האחרון שלי לפני הרכבת לבייג’ין!

וזהו בגדול..

אחרי 76 ימים בחו"ל, אפשר כבר לומר שיש קצת געגוע לארץ.
אבל מצד שני לא מפסיק ליהנות, להכיר תרבויות חדשות, ולחוות דברים סופר-מעניינים!

ראש שנה שמח ומבדח,
שתהיו לראש ולא לזנב
נעם