לפני שנים רבות עוד כשהייתה X כבת 6 שנים, מצאה אותה אימה רוכנת על גבי מחברת תלושת דפים וכותבת וכותבת.

דבר לא הזיז אותה מן העט והנייר. והם לא נפרדו. מאז כשמישהו היה אומר X, אפשר היה לשמוע את העט הכותב במרץ וממלא שורות ועמודים.

המורים בבית הספר לא ידעו כיצד להתמודד עם הילדה החמודה שכל יום הייתה מוציאה את אותה המחברת עם הכריכה הצהובה וכותבת במשך השיעור.

בתחילה חשבו שהיא מסכמת את הנאמר בשיעור, אך בשל ההתמדה הציצו לכתוב ונדהמו לגלות סופרת צעירה.

אין צורך להגיד שעלוני בית הספר היו ממלכתה הפרטית של X. וכל שעלעל בהם היה נפעם מכושר הביטוי וכמובן מסיים לקרוא עד הסוף.

החברים ידעו למי לפנות לניסוח מאמרים (לשיעור הבעה, ודאי. מי סתם כך כותב מאמרים??), סיפורים או מכתבי התנצלות לנעלבים.

בקיצור… כולם ידעו מי זו X. וX ידעה מי זה ..אורי אורלב. (!)

גדלה X וגדלה עמה הכתיבה.

עד שיום אחד החליטה לפתוח בלוג (בחינם!) באינטרנט ולפרסם פוסטים כדי שתוכל להנות בהם בני אדם.

סיפור יפה, לא?

צר לי לאכזב

זה לא אני שבסיפור….. אינני מכירה את X ואין כישוריה מוכרים לי גם הם..

אבל ראיתי ‘פתיחת בלוג בחינם‘ ולא יכלתי להתעלם מהמילה האחרונה, אז עשיתי מה שעשיתי והנה אני כאן והפוסט הראשון

שלי כתוב. יופי

כתוב. אז מה אם כתוב. שטויות. זה מה שכתוב. לפרסם את זה או לא. יאללה, מי יקרא את זה.

(הצלחתי להכניס עוד שורה)

טוב נו, לא אתן לכם להנות יותר מדי אז אפסיק כאן!

שבת שלום!

ולהתראות בפוסט הבא….